יד ניסן

[יח] גמרו לאכול את המצה, נוטל כל אחד ואחד כזית מרור, ומברך בעל הבית על אכילת מרור, ומטבלים מקצתו בחרוסת. ולא ישהו אותו בה כדי שלא יתבטל טעם המרור, ואוכלים בלא הסיבה, וצריך ללעסו היטב. אחר כך נוטלים מן המצה כזית, וגם כזית מרור. ונוהגים לכרוך המצה בפנים והמרור מבחוץ. ואומר, (בלא ברכה) זכר למקדש וכו' ומטבלים גם־כן בחרוסת ואוכלים בהסיבה{מד}:

[יט] חולה שאינו יכול לאכול מרור כלל, ילעוס על־כל־פנים קצת מהמינים שיוצאין בהם (המבוארים לעיל סימן צ' סעיף ג'), או שאר עשב מר עד שירגיש טעם מרירות בפיו לזכר בעלמא בלא ברכה{מה}:

[כ]אחר־כך מחלקים הבשר המבושל והצלי והביצים למסובין ואוכלים אותן כפי הסדר הזה, ונמשכים בסעוֹדה כרצונם{מו}. ולכתחילה יאכל כל הסעוֹדה בהסיבה, כדלעיל סעיף ד'. והחכם עיניו בראשו שלא למלאות כריסו, למען יוכל לאכול את האפיקומן כמִצְוָתוֹ, דהיינו שמתאווה קצת לאכול, ולא לאכילה גסה. לאחר גמר הסעודה, אוכלין בהסיבה כזית אפיקומן (בלא טיבול בחרוסת, או בדבר אחר), זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, שיהא גמר כל השביעה. ואחר האפיקומן, אסור לאכול שום דבר, כדי שיהיה הפסק סעודתם כשטעם מצה בפיהם. ואחר־כך מוזגין כוס שלישי לברכת־המזון. ומצוה להדר שיברכו בזימון, אבל לא ילכו מבית לבית לצורך זימון, כי כל אחד צריך לברך ברכת־המזון במקום שאכל{מז}. ואחר־כך מברך על הכוס, ושותה בהסיבה. ואסור לשתות בין כוס זה לכוס רביעי{מח}:

[כא] אחרי ברכת־המזון, מוזגין כוס רביעי, ואומר שפוך חמתך וגו'{מט}. אחר־כך מתחיל לא לנו וגו', ואומר כסדר, כפי מנהג קירוי ההלל בציבור. אח"כ אומר הלל הגדול, נשמת, וישתבח, ויהללוך. ומברך בורא פרי הגפן על כוס רביעי, ויש שלא נהגו לברך עליו כדלעיל סעיף ב'. וצריכים לשתות רביעית שלימה מן הכוס הרביעי, ומברכין אחריו ברכה אחרונה{נ}. ורובם לא נהגו להוסיף כוס חמישי{נא}:

[כב] אסור לאכול שום מאכל, או לשתות שום משקה אחרי הארבעה כוסות רק מים, כדי שיישן וטעם מצה בפיו, וכן הוא מנהגינו, אעפ"י שיש מתירין לשתות תה וקפה וכיוצא־בזה כל משקה שאינו משכר{נב}. ומה שנוהגין האשכנזים שאין קורין כל סדר קרית שמע שעל המטה רק פרשת שמע וברכת המפיל, להורות שהוא ליל שמורים מן המזיקין ואין צריך שמירה{נג}, אינו נהוג אצלינו, אלא אומרים כבשאר ימים{נד}: