טו סיון

[ד] מנהגינו לומר פרק במה מדליקין קודם מזמור שיר ליום השבת, בכל שבת. אפילו ביום טוב שחל בערב שבת או בשבת. וכן בשבת חול המועד, ובשבת חנוכה, אומרים אותו{יד}. (ולעניין יום הכיפורים, עיין לקמן סימן קי"ד סעיף א'). וכשאין פנָאי, מתחילין מן המשנה האחרונה שהיא שלושה דברים וכו' {טו}:

[ה] טעם שבברכת השכיבנו אין חותמין שומר עמו ישראל כמו בחול (להנוהגים אז לחתום כן, וכדלעיל סימן נ"א סעיף ז'), כיון שברכה זו היא על כללוּת עם ישראל, ואין אנחנו צריכים שמירה בשבת כי השבת מגנת עלינו. אלא אומרים ופרושׂ, וחותמין ברוך אתה ה' הפורש וכו', וכן ביום טוב{טז}. ומי שטעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורש סוכת שלום וכו'. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור (דהיינו אמירת שלוש תיבות "שלום עליך רבי") יצא ידי חובתו ולא יחזור{יז}. והוא הדין בחול, אם טעה וסיים כמו בשבת, יצא ידי חובתו. ואין חילוק בזה בין יחיד לבין שליח־ציבור{יח}:

[ו] מנהג השאמי לומר בתפילת ערבית, "שבת" קדשך וינוחו "בה". ובשחרית ומוסף, "שבת" קדשך וינוחו "בו". ובמנחה, "שבתות" קדשך וינוחו "בם"{יט}. ומנהג הבלדי לגרוס בכולם "שבתות" קדשך וינוחו "בם"{כ}. ואומרים גם בשבת אלהי נצור, אעפ"י שהם תחנונים{כא}:

[ז] אחר תפילת הלחש בערבית בשבת, אומרים כולם ביחד יום הששי, ויכולו וגו', בעמידה, לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מֵעוֹמֵד {כב}. והמתפלל ביחידות, או שסיים תפילתו אחר שגמרו הציבור, אומר יום הששי ויכולו וגו' לבדו, ולא יהדר לאמרה עם אדם אחר משום עדות{כג}:

[ח] שליח־ציבור אומר אחר־כך ברכה אחת מעין שבע, והקהל נשארים לעמוד, וישמעו היטב ולא ידברו. ויש קצת הנוהגין לומר עמו בלחש מגן אבות וכו', עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות, יכול לומר מן מגן אבות, עד זכר למעשה בראשית, ולא יותר. וברכה זו נתקנה מפני סכנת המזיקין, כי בזמנם היו בתי כנָסִיותיהם בשדות מחוץ לעיר, ויש בני אדם המאחרים לבוא לבית־הכנסת וישארו יחידים בשדה ויסתכנו. לפיכך תיקנו ברכה זו, כדי שבעוד שש"צ אומרה, יסיימו גם הם תפילתם. וגם עתה שאין שַׁיֵיךְ זה, מכל מקום התקנה לא זזה ממקומה{כד}:

[ט] בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו כשחל בהן יום טוב, וכן בשבת שחלה לאחר יום טוב{כה}. אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת, מנהגינו שאין אומרים אותה, כי לילה זו משומרת מן המזיקין ומכיוצא בהן{כו}. ואין אומרים אותה אלא במניין קבוע ומפורסם. אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באִקראי, כגון בבית חתן או בבית אבל, אין אומרים אותה. וכן המנהג. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה זמן־מה, יש לאמרה, גם אם אין שם ספר תורה{כז}:

[י] פיוט יגדל אלהים חי, מנהג הבלדי לאמרו רק בליל שבת ולא בליל יום טוב, אלא אם כן חל יו"ט בשבת{כח}. ומנהגינו שאין מקדשין בבית־הכנסת לא בליל שבת ולא בליל יום טוב {כט}: