חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

יום כ"ג

[מה] קידושין הללו שעל כוס היין, והנוסח המפורט דלעיל, כפי שהבאנו בסעיף מ"ד, יסודתם בהררי קודש על־ידי רבותינו גאוני בבל שהיו אחרי חתימת התלמוד, וקדמונינו גדולי חכמי תימן מזה כמה מאות שנים. ונהגו כן בכל קהילותינו דור אחר דור, בלא יוצא מן הכלל. ורק זה מקרוב הפסיקו כאן מעשׂוֹת זאת, מאיזה סיבות, שהזמן והמקום גרמו אותן. ובפרט מפני שלא ידעו להסביר טעם מתקבל על הדעת לקידושין הכפולים הללו, כפי שהנהיגו רבני תימן האחרונים, לקיים שתי הצורות והנוסחאות {שצז}. ועתה זכינו ונתגלו לנו שני טעמים טובים ונכבדים לכך, השייכים גם בזמנינו כיום {שצח}, ולכן חידשנו את המנהג, והחזרנו עטרה לישנה בעזרתו יתברך {שצט}:

 

[מו] יין זה, נהגו שיהיה עשוי מצימוקים שרויים {ת}. שהואיל והוא מתוק (ולא מר וחזק), ודאי נהנית הכלה ממנו, ומסכימה להתקדש בו {תא}. והוא הדין למיץ ענבים המצוי בזמנינו {תב}. וצריך הוא להיות מקנת־כספו של־חתן, ככל דיני טבעת הקידושין שנתבארו לעיל סעיף ל"ז {תג}, וכן המנהג {תד}. וכיום שבעל האולם מביא את בקבוק־היין (מיץ ענבים) לצורך הברכות, כי התשלום על זה נכלל בשאר ההוצאות שקיבל על סעודת הנישואין, מן הדין יכול החתן לקדש בו את הכלה, כי כשהוא נוטל את הכוס נחשב היין (מיץ ענבים) שלו {תה}. אבל עדיף שישלם החתן במיוחד את דמיו במזומן קודם הקידושין, או יקנה ממקום אחר וישלם במזומן ויביא לאולם {תו}:

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד