אשרי תמימי דרך

המטרה הסופית של בריאת האדם - להיות "תם". הקב"ה לא מסתפק בכך שנפעל כראוי, ב"ישרות", אלא חפץ במהפך מהותי, שכל הוויתנו תהיה מתוקנת, וממילא נפעל כראוי, טבעית, כשם שהנמר עז, הארי גבור, הנשר קל והצבי רץ, לא מתוך שיקולים עמוקים והגיוניים, הסברים מלומדים, והוכחות שכליות, אלא כטבע מולד, ולגביהם, כבע"ח, טבע - גם בלתי נשלט, שהוא מהותם הפנימית, זוהי הוויתם העצמית. וכך הצטווה אברהם אבינו, אבי האומה: "התהלך לפני והיה תמים".

 

אברהם אבינו היה "תמים", בכך שלא שאל על המילה ]אב"ע, שם[, קבלה במדרגת "נעשה ונשמע", ולכן "מעצמו למד תורה" ]בר"ר צ"ה[. א"א לא היה צריך צווי חיצוני. מתוך עצם שלמותו הפנימית, ידע להסיק את כל רצון ד' ואפילו מצות דרבנן! ]בר"ר ס"ד ד'[, כל תנועה מתנועותיו הינה בהכרח "תורה", אין לו קיום עצמי מחוץ למסגרת רצון ד'.

 

לכן בשעת העקידה, היה נחוץ "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, לשחוט את יצחק בנו" ]וירא כ"ב י'[. היד, שאמורה היתה לבצע ספונטנית את רצון ד', משום מה סירבה, ואברהם היה צריך לשלוח אותה ביוזמתו נגד "רצונה", זאת כיון שאכן לא היה זה רצון ד' לשחוט את יצחק באופן מעשי.

 

אנו למדים מא"א ]שבת קכ"ז[ "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", אך תמוה, מהיכן אברהם ידע זאת? ומיישב אא"ז הרה"ג רבי צבי כהנא זצ"ל )מחבר "דברי צבי" - שו"ת ודרשות(, בהתאם להסברנו על מדת התמימות, שא"א חש שאבריו נמשכים מעצמם לצאת לקראת האורחים. לא היה כאן שיקול שכלי של שכר מצוה כנגד הפסדה, אלא בטוי של התמימות המהותית במדרגת נעשה ונשמע.

 

התמימות עוטפת את עובד ד' במעטפת בטחון, לא רק כלכלית. ]משלי י' ט'[ "הולך בתום ילך בטח", וכן ]משלי י"א ג'[ "תומת ישרים תנחם". התמים שמור בתוקף היותו רוחני אלוקי. מבטו כה זך, וצח, שגם אם אינו זוכה לנבואה ממש, זוכה לכוון לאמת גם בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. "התהלך לפני והיה תמים" - ראשי תבות "הלו"ת" גימטריה "אמת". האמת הינה כל מהותו, מערכת חייו מוארת "אור זרוע לצדיק" ]תהילים צ"ז[, וממילא הכל גלוי לפניו. התם אינו נכשל בפעולותיו, שהרי אינו פועל מכח עצמו. דרכו מיושרת מגבוה "כי אני בתומי הלכתי, ובד' בטחתי לא אמעד", אפילו בחינוך ילדיו הינו מובטח! ]משלי כ' ז'[ "מתהלך בתומו צדיק - אשרי בניו אחריו".

 

 

 

"תמימות" פרושה דעת בסיסית, מושכלות יסוד תורניים לחלוטין, שלאורם בלבד צועד האדם.

 

כמובן, לאור הגדרה זו, אין כל מקום למשמעות השלילית המקובלת לתכונת התמימות. "תם" אינו חסר אינטלגציה, בעל מנת משכל נמוכה, חסר דעת ונאיבי. ה"תם" לעיתים חסר ידע, חסר חכמה שאדם לומד מרבו ]רש"י, כי תשא ל"א ג'[, ולכן שואל "מה זאת?" )מתוך ה"הגדה של פסח"(, אך כאמור לעיל, ה"מכשיר", כלי הדעת, הדעת הפוטנציאלית, הינם תקינים לחלוטין.

 

מכאן נבין את חשיבותה העליונה של התמימות. כל פעולותיו של התמים הינן אך ורק על סמך מושכלות התורה, ללא כל ערוב של "דעת מינים" ]ברכות י"ב[ - מושכלות חיצוניות הזרות לאמת האלוקית. כך מבאר בעל ה"עיון תפילה" את הבקשה "פתח ליבי - בתורתך", שהקב"ה יסיר את ערלת הלב, החוצצת בין התמימות הבסיסית התורנית של הלב, ובין הכרת השכל. התם אינו זקוק לשיקולים, פעולותיו מיושרות מעצמן, כשם שלבו של אדם פועם ללא כל שיקולים, ומחיה את גופו כראוי, לאורך ימים ושנים.

 

נסקור את השתלשלות קורות האדם הפרטי, והמין האנושי בכללותו. נקודת המוצא לחיים, הינה מצב העובר בבטן אמו. הגמרא ]נדה ל':[ מתארת לפרטיו את מצבו של העובר, לא כדי להחכימנו בחכמת הטבע, אלא כדי להציג בפנינו את המצב האנושי האדיאלי, אליו אנו צריכים לשאוף כל ימי חיינו - "לשוב" למצב זה. במצב זה "נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו", "מלמדים אותו כל התורה כולה, ומשביעין אותו "תהי צדיק ואל תהי רשע". כלומר: התינוק מושבע ומחויב לשמור על מערכת האור, מערכת ה"תמימות", תפיסת עצם ישירה כסגולתו של האור הגנוז. באור הרגיל שלנו, אנו לא רואים ישירות את העצם, אלא את האור החוזר ממנו. באור הגנוז, האור בקע מהעצם, בסוד: "אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". אכן, לתינוק, גם אחר שנולד, יש ריח טוב, המעיד על מערכת חיים עליונה, שהרי כל ריח רע נובע מהפסקת חיות, וכן לתינוק יש יופי מיוחד הנובע מטהרתו המקורית.

 

 

 

ה"תינוק" הראשון בעולם היה ה"אדם הראשון".

 

מיד כשנולד ידע הכל, ידע אפילו לקרא לקב"ה! ]בר"ר י"ז ד'[, שזו ההבנה האנושית בשיאה. מה היה הפתוי בדברי הנחש "והייתם כאלוקים, יודעי טוב ורע" ]בראשית ג' ה'[? "כי ידיעת הטוב והרע הוא רע מאד, כי מה שהאדם תם יותר, הוא יותר מעולה", וכמו שאמר הכתוב "אשרי תמימי דרך", וכן נח, יעקב, איוב נתעלו במדת התמימות, כי לולא דבקות האדם בדברים החומריים, היתה נפשו דבוקה בעניני ד', כי כל הנעשה לבעל תאוה, אחר רוב ההשתדלות בענין רע, נעשה לתמימי דרך בענין טוב, בלי עמל ואון".

 

כלומר: האדם הראשון נוצר "תמים", את כל ידיעותיו רכש מכח ההארה הבלתי אמצעית שזכה לה. אכילת "עץ הדעת טוב ורע" לא יכולה להוסיף ידיעות, אלא להוסיף אפשרויות. האדה"ר הפסיד את מעלת התמימות, נכנסה בו ערמה המאפשרת לחטוא. בעקבות האדם הראשון, חוזר התהליך לגבי כל באי עולם. התינוק, שזוכה בבטן אמו להארה אלוקית, יוצא לאויר העולם. בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח כל התורה ]נדה ל':[. "שכחה" = "חשכה", מאור לחושך. מטרתנו לחזור ולשוב לנקודת המוצא, האישית והכלל אנושית, לעבור מ"וידעת" )ידיעת המח( ל"והשבות" )ללב(. להפוך את ה"רבותא" שבידיעה, ל"פשיטות", מתפישת ה"שמחה" לתפישת ה"עונג", כהסברו הנפלא של "פחד יצחק" ]שבת, מאמר ג'[.

 

@5סוד החינוך - תמימות

 

יעקב, היחיד שזכה ל"מטתו שלמה" ]רש"י, ויחי מ"ז ל"א[, "אין פרץ ואין צווחה" ]תהילים קמ"ד[, הינו "יעקב איש תם". "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" ]דניאל י"ב ג'[, ]ב"ב ח':[ "אלו מלמדי תינוקות". "צדיק" משול לתמר ולארז ]תהילים צ"ב[, עצים בעלי גזע ישר, "את האדם ישר" - סופי תבות "תמר".

 

מלמדי תינוקות מלמדים תום ויושר. חובת המלמדים להחדיר לתלמידים את עולם הרוח, עולם התורה, עולם האמת לא כ"רבותא" אלא כ"פשיטותא", כמושכל ראשון, שלא יהיו לתלמידים בעולמם, אלא מושגים של תורה ומצוות, חסד ותפילה, גן עדן וגהנום, השגחה, שכר ועונש ואמונה יתרה, להחדיר להם "אין כאלוקינו", ואזי כשיגדלו, יוכלו גם לשאול בבטחה "מי כאלוקינו".

 

עצה טובה להשגת מטרה זו, להרבות בלמוד בספריו הרבים של מרן החפץ חיים זצוק"ל, שבנוסף להלכות המעשיות המצויות בהם לרוב, נתברכו ב"תמימות" הבוקעת מכל מאמר ומשפט, וכן להתיחס בכובד ראש לעבודת התפילה ולאמירת תהילים, ביחוד כשנצבת בפנינו בעיה מעשית, כך שניתן לקשר את פתרונה לתפילה ולפרקי התהילים.

 

גם הדיין מנסה לשחזר את מצב ה"בראשית" - נקודת המוצא. ]שבת י'[ "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", לכן עוות הדין גורם לפגיעה בבסיס הקיום, בלחם. מתוך השוואה בין הדיין למלמד תשב"ר נלמד שגם הטענה כלפי המלמדים, אינה שמלמדים שקר, אלא "עושים מלאכתם רמיה", כלומר: במקום ללמד את התורה כ"מקרא", כ"לחם", כ"פשיטותא", "מרוממים" את התורה )"רמיה" ל' "רמה בים"( ל"רבותא", והופכים אותה לבלתי רלוונטית. מפרידים את הלך המחשבה התורני, ממהלך המחשבה המעשי, היום יומי, ומותירים את חיי המעשה, לשגיונותיו של השכל האנושי, ללא הנחייה תורנית. כך היתה תורת שם ועבר "כהן לא-ל עליון" ]בראשית י"ד י"ח[, התורה בשמים, ללא מצוות מעשיות בחיי העוה"ז.

 

 

 

למוד התורה לתשב"ר, צריך להיות "שעשוע" ]ע"ז ג':[, כלומר: דבר שתכליתו בו בעצמו. שעשוע מאפשר לי לחוש את עצם חיי ולא את תפקידי ומטרתי להם נועדו חיי. כך מלמד התשב"ר יקנה "תמימות", כלומר: יביא לזהות מוחלטת של החיים, הקיום העצמי, עם התורה הקדושה "כי הם חיינו". מחנך, במיוחד בגיל הרך והצעיר, צריך להבחר, לא לפי מנת המשכל שלו, או לפי בקיאותו הרחבה בש"ס ופוסקים, אלא בראש ובראשונה לפי מדרגת התמימות האישית שלו, ויכולתו להחדיר גישה תמימה זו לתלמידיו, ולהכלל במצדיקי הרבים.

 

לתלמידים, גם הרכים ביותר, יש חוש ריח מפותח להבחין האם המלמד מדבר מלבו, או מהשפה ולחוץ. לא דבריו יקבעו את מדת ההצלחה לחנך כראוי את תלמידיו, אלא אישיותו המקרינה תמימות אמת, היא זו שתשפיע על ליבותם. מלמדות אינה "עיסוק מפרנס", אלא כוכב בשמים, המנחה את ספינת האדם בדרכי החיים ואומר "זה הדרך לכו בו" ]ישעיה ל' כ"א[.

 

לאור זאת, עלינו להבין שהעולם עומד על "הבל פיהם של תשב"ר" ]שבת קי"ט[, על תורתם התמימה, על פסוקים שמתרגמים אותם תרגום בסיסי ברמת תלמידים ועמי הארץ ]סוטה מ"ט[ בגישה תמימה ופשוטה, לזכות לביאת העני תמים הדרך, הרוכב על חמור הפשוט שבבעלי החיים ]זכריה ט'[, להגיע להכרת השיא "אין לנו להשען, על שכלנו, על כוחנו, על יכולתנו, אלא על אבינו שבשמים" ]סוטה ט' ט"ו[ במהרה בימינו - אמן.