לימודים מפרשת המרגלים

ענין שמעורר אצלנו מידי שנה בשנה בפרשת מרגלים עיון והבנה גדולה, אמנם יש הרבה

 ענינים אך רצינו לסמן מחשבה אחת שמאז נוגעת למעשה בחיינו מדי יום ביומו.

"שלח לך אנשים... וישלח אותם משה ע"פ ד'", ואיתא במדרש ולבסוף מ' יום נהפכו ועשו כל

 הצרות שנא' "כי דור תהפוכות המה". הגה"צ ר' אהרן לעווין אב"ד רישא שואל, מה היה

 החרי-אף הגדול על המרגלים, שהרי רק סיפרו מה שראו, מעלות חסרונות, שהארץ אכן טובה,

 והיא ארץ זבת חלב ודבש, ושהעם היושב עליה חזק מאד, הלא זה מה שנצטוו וכי ח"ו היה

 עליהם לשקר?

ותירץ ר"א לעווין שודאי אמת ונכון דיברו, אבל חטאם היה בכך שסיפרו קודם המעלות

 ולאחר מכן החסרונות, ובידוע שהרושם של דברים אחרונים נשאר בלב השומעים.

באמת, רואים אנו שכשמשה שלח אותם לתור את הארץ, אמר להם "עלו זה בנגב ועליתם את

 ההר", ועי' ברש"י על אתר ד"ת עלו זה, "הוא הי' הפסולת של א"י, שכן דרך התגרים,

 מראין את הפסולת תחילה ואחר כך מראין את השבח", עכ"ל. ההסבר הוא כמו שאמרנו דדברים

 אחרונים שרואה אדם או ששומע עושין עליו את עיקר הרושם – זה מה שנשאר לבסוף.

אמנם, כשנעיין נראה נקודה נוספת, שכשאדם נשלח בשליחות לראות דבר מה, צריך להיות מאד

 זהיר לא להגיד אפי' מילה אחת שמא מחשבת עצמו, רק לבוא ולספר את מה שראה, מבלי לערב

 דעות או השקפות עצמיות אפי' ברמיזה. וכמו שמסביר הרמב"ן, אף שדיברו אמת, אבל

 הוסיפו מילה אחת כדי להפחידם, וזה היה תיבת "אפס", ומילה זו עשתה רעש גדול בתוך

 העם עד שכלב היה צריך להשקיטם שנא' "ויהס כלב את העם". ועי' בכתב סופר שכתב, שמלבד

 העובדה שהפחידו את העם, עשו עוולה בזה שדיברו עם הציבור תכף ומיד, הלא היו הם

 שלוחי משה, והיו צריכין לשוב אל משה, ולומר לו את אשר ראו ומה ששמעו, וברור שאם

 היו באין למשה תחילה, משה היה מסביר לעם בדרכי נעם, אבל כשבאו לעם עשו בהלה

 בדבריהם עד כדי כך, שכבר אי היה אפשר להשקיטם ולראות אמיתות הדברים.

הדברים הנ"ל נוגעים מאד למעשה. למשל אם שואלים אדם על שידוך מסויים, ויש פעמים

 שישנם דברים שלא נעים לשומעם, כמה צריך להקפיד על הרושם שמשאירים, ואפי' אם אומר

 אמת לאמיתה, אך מצורה שהדברים נאמרו אפשר שמשתמע לגריעותא, וכמה חשוב להקפיד.

כמו"כ ששואלין אדם בנוגע לאדם מסויים למשרה כלשהיא, ומשיבים ולא חושבים בדיוק על

 צורת הדברים ודרך אמירתם, ידוע הדרש על הפסוק "כי באפם הרגו איש", דפעמים אפי'

 תנועה קטנה באף, יכולה ח"ו להרוג אדם, להוציא עליו שם רע וכדו'.

לימוד נוסף רואין אנו בפרשה לענין חינוך, עי' מדרש תנחומא שמביא משל למלך שבחר לבנו

 אשה העשירה והיפה בעולם. כשאמר לבנו, אמר לאביו רוצה אני לראותה. הסתפק המלך – אם

 לא יתן לו לראותה, יחשוב שהיא כעורה, כך הקב"ה הבטיח לבני ישראל שיתן להם ארץ זבת

 חלב ודבש, אך לא בטחו בו העם ולכך ציווה את משה שלח לך אנשים וכו'.

ולכאו' קשה, דבשלמא אצל בשר ודם שייך אי נעימות וחסרון כבוד בכך שהבן אינו בוטח

 באביו, אבל אצל הקב"ה מה שייך הענין שלא האמינו בו, וציוום לשלוח אנשים, וכי אכפת

 לו כביכול שאינם מאמינים, הרי בסופו של דבר ילכו בעצמם ויראו טובת הארץ.

אלא דהקב"ה ידע דבזמן שאמרו שאין הם בטוחים בכך, ראה בעיניהם מראה רעה, הסתכלות

 שלילית, ואין זה נפק"מ מה שיראו לאחר מכן, דכבר פגמו במחשבתם ראי' אחרת, ויתקשו

 לעוקרו מהשורש.

וזהו עיקר גדול בחינוך הבנים, להזריע באור חיובי בשכלו של הילד, כי מה שהילד רואה

 בבית ובסביבתו, משפיע עליו לטוב ולרע, ואם יהיה מבט שלילי על דברים מסויימים, אף

 שיקבל חינוך מעולה וראוי, בתורה וביר"ש, עדיין הקלקול כבר נמצא, פגם ה'עין רעה'

 ומנין נדע איך ישפיע עליו הסתכלות זאת בעתיד.

וכבר פסק פאר הדור מרן החזו"א זצוק"ל כששאלו אותו מאיזה גיל יהא אסור על הילד ללכת

 לשחות עם אמו אצל הנשים, והשיב מגיל שהוא יכול לזכור מה שראה שקטנותו כבר אסור,

 ונראה דהסיבה כמו שביארנו, שכוח הראי' הוא חזק מאד ונרשם ונחקק בראש הילד.

אך עדיין צ"ע, אמנם אחרי שאדם מקבל הסתכלות שלילית, קשה לעוקרו, אבל מה היה מתחילה

 שהמרגלים יחשבו כזה, הלא היו המה גדולי עולם, ראשי שבטי ישראל, הקב"ה בכבודו

 ובעצמו הבטיח להם שטובה הארץ ואיך נולד בהם מלכתחילה שמץ של אי בטחון ואמונה

 בקב"ה.

ואולי יש מקום לומר דבאופן דק מן הדק היה להם מדה של עין רעה, דיש שני סיגי היבטים,

 חד שרואה תמיד הטוב וחד שרואה תמיד החסרון, והנשיאים התחילו במבט שלילי ומשום כך

 לא יכלו לראות הטוב לאחר מכן, וכל ראיה שלהם הושפעה מההיבט הראשוני ומהקביעה כי

 הארץ אינה טובה.

אולי נראה להבין ג"כ הסמיכות של פרשת ציצית לפרשת מרגלים, דהנה הפרשה מתחילה בענין

 ראיה, עין רעה של המרגלים, וע"י ציצית ניתן לתקן פגם זה משום דכתיב "וראיתם אותו

 וזכרתם" וידועים מה שאמרו חז"ל שע"י ראיית הציצית שמרומזים בהם תרי"ג מצוות יבוא

 לידי זכירה, וע"י זכירה יבוא לידי עשיה, כמ"ש ועשיתם אותם.

הן הן הדברים שע"י ראיה לא טובה ניתן לפגום פגם נורא כמעשה המרגלים, ומאידך ע"י

 ראיה טובה ניתן לתקן, "וראיתם אותם" שעי"ז יבוא לידי קיום המצוות.

ובאותו ענין נמשיך דברינו להסביר פשט בפסוק בתהלים "מי האיש החפץ חיים אהב ימים

 לראות טוב נצור לשונך מרע", ולכאו' מהו פשר המילות "אהב ימים לראות טוב", דאפשר

 היה לכתוב מי האיש הרוצה חיים, נצור לשונך מרע שימנע מלשון הרע ועי"ז יזכה.

ונראה לבאר, דפסוק זה בא להסביר לנו יסוד גדול בחיינו, דכמו שביארנו ישנם שני סוגים

 של הסתכלות, עין טובה ועין רעה. ודוד המלך ע"ה אומר לנו, דאדם הרוצה לחיות כמו

 שצריך, יתחיל תמיד עם ראיה נכונה, בדרך הטוב, דאם לא, ח"ו כל דבר יראה רע בעיניו

 ולא יהיה לו מנוחת הנפש, ואם רוצה האדם בחיי טוב, "אהב ימים לראות טוב" פי' יאהב

 כל יום ויום משום שירצה רק לראות הטוב אצל כל אחד, ולראות טוב בעולם בכלל, וממילא

 אם רואה האדם רק טוב באחרים, "נצור לשונך מרע", לא יהיה לו יכולת כלל שהלשון והפה

 ידבר דיבורים אסורים כעין לשון הרע, ורכילות, שאין הוא רואה את הרע כלל.

וע"י תשוקה לראיית הטוב, יסור האדם מרע, ויעשה טוב, וכמו שהזכרנו לענין ציצית שע"י

 ראיית הטוב יבוא לידי מעשים טובים, ל"עשיתם אותם", דאחר שרואה טוב יעשה טוב, ויבקש

 וירדוף שלום בין איש לרעהו, ואם כולנו נלך בדרך זו, נזכה לשלום על ישראל.

מבוקר

®בשבילי נברא העולם

סיפורם של אחאב ונבות היזרעאלי, מן הסיפורים המפורסמים הוא שבתנ"ך. "כרם היה לנבות

 היזרעאלי אשר ביזרעאל", פותח הנביא בספר מלכים )א', פרק כא(, ומספר על כרמו של

 נבות היזרעאלי אותו חמד אחאב המלך שיהיה לו לגן ירק. אחאב הגיע לנבות וביקשו לתת

 לו את הכרם הסמוך להיכל מלכותו, ובתמורה יקבל כרם טוב ממנו או תשלום הגון עבור

 כרמו. נבות סירב בתוקף לתת את נחלת אבותיו לאחאב, ובעצת איזבל המרשעת אשתו נשכרו

 שני עדי שקר שהעידו כי נבות "ברך אלקים ומלך". בסופו של הסיפור הוצא נבות להורג

 ואחאב נטל את כרמו. בעקבות חטאו זה, הגיע אליהו נביא ואמר לאחאב: "הרצחת וגם

 ירשת"? והתנבא: "כה אמר ד', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילקו הכלבים את דמך

 גם אתה".

עד כאן הסיפור הידוע, על רשעותם של אחאב ואיזבל. אבל בסיפור המופיע בספר מלכים, אין

 התייחסות לדמותו של נבות היזרעאלי. מי היה האיש? מדוע נגזר עליו עונש כה חמור של

 מיתה? רק בדברי חז"ל )המובאים בילקוט שמעוני( מוצאים אנו בקוצר אמרים, גילוי של

 טפח מדמותו של נבות היזרעאלי ומדוע נגזר עליו עונש כה חמור. והנה דבריהם:

"כתיב )משלי ג, ט(: 'כבד את ד' מהונך' - ממה שחננך, שאם היה קולך נאה עבור לפני

 התיבה. חייא בן אחותו של רבי אלעזר הקפר היה קולו נאה והיה אומר לו: חייא בני,

 מאוד כבד את ד' ממה שחננך. נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל

 מתכנסין לשמוע את קולו. פעם אחת לא עלה והעידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם. מי

 גרם לו? על ידי שלא עלה לירושלים בראייה לכבד את הקב"ה ממה שחננו. למה? שכבר אמרה

 תורה )שמות לד, כד( 'ולא יחמוד איש את ארצך', אימתי? 'בעלותך'".

הנה לנו בתמצית, התייחסות לחטאו של נבות היזרעאלי ועונשו. נבות, על פי דברי חז"ל,

 היה בעל קול נאה, וכאשר היה עולה ברגל לירושלים, היו כל ישראל מתכנסים לשמוע את

 קולו הנאה. כל עוד שהתמיד בעלייה לרגל - אומרים רבותינו - איש לא חמד את נחלתו,

 שהרי הבטיחה התורה: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד' אלקיך". אך

 לאחר שפעם אחת לא עלה לירושלים, מייד חמד אחאב את נחלתו, והתגלגל סיפור מותו.

חז"ל אינם מבארים מהי הסיבה שבעטיה לא עלה נבות לירושלים. ברור הדבר שלא היה זה

 מחמת אונס וכדומה, שהרי אין זו סיבה להענישו. אין ספק גם מתחילת דברי חז"ל, שיש

 לכך קשר לעובדה שבעת עלייתו לרגל, היו כל ישראל מתכנסים לשמוע את קולו הנאה,

 וכנראה אי עלייתו לרגל, קשורה קשר הדוק לכך. ביאור נפלא על כך אמר מרן הגרש"ז

 אויערבך זצוק"ל )כפי שמביא הרי"מ לאו שליט"א בספרו ששמע את הדברים מפיו(:

אלקים חנן את נבות בקול שירה שלא היה כמוהו בכל דורו. שלוש פעמים בשנה כאשר היו כלל

 ישראל עולים לרגל לירושלים, היה נבות שר בפניהם בהר-הבית וכל עולי הרגל היו נהנים

 מיפי שירתו. עד אשר הגאווה עלתה לראשו. הוא הסתחרר מהערצת ההמונים, והיוהרה מילאה

 אותו. בפעמים הבאות כשהגיע לירושלים הוא כבר לא רצה לשיר עד שיפצירו בו, יתחננו

 ויבקשו ממנו שוב ושוב, ונאות רק משנשלחו אליו שרים ונכבדים. עד שבסופו של דבר נמנע

 מלעלות כלל לירושלים, כדי שלא יהיה נתון ללחץ הציבור להשמיע את קולו ברבים. אמר לו

 הקב"ה: היה לך תפקיד בעולם והוא לשמח את הבריות ולהנותם. אני נתתי לך את הכישרון

 הזה. אני שמתי בגרונך את הפעמון נעים הצלילים, כדי שתוכל לצלצל בו וקולך יגיע

 למרחוק. ואתה - מונע מבריותי את אשר מגיע להם ולא לך. נמצא שאת המטרה שאותה הועדתי

 למענך, אין אתה ממלא, אם כן אין לך עוד ייעוד ומטרה בחיים, ולכן אני נוטל אותך

 חזרה אלי!

לימדונו חז"ל כי לכל אחד יש ייעוד ותפקיד בבריאה. הכישורים אותם חנן אותו הבורא, לא

 נועדו כדי לשמור אותם רק לעצמו, אלא כדי להשתמש בהם במילוי התפקיד אותו הועיד לו

 בוראו. ככל שכישוריו נעלים יותר, אין זו סיבה חלילה לגאווה, אלא זו תביעה כלפיו

 למלא את ייעודו בעולם. אם חלילה, כישורים אלו גורמים לו לגבהות הלב, להתנשאות,

 להתרחקות ממילוי התפקיד שיועד לו, אזי עונשו גדול שבעתיים. אך אם הוא מנצל את

 כישוריו למען הכלל, אזי ממלא הוא את השליחות שהוטלה עליו ממרום. הנעלם הגדול בפניו

 ניצב כל אדם, הוא לדעת מהו ייעודו ותפקידו. לא מגלים לו 'מראש', מה עליו לעשות

 בשנות חייו בעולם, ולפיכך זו אחריות כבדה מנשוא המוטלת על כל אחד, לנסות ולהבין הן

 מכח כישוריו הטבעיים והן מהדרך בה מוליכים אותו משמים, מה הקב"ה דורש מעמו לעשות

 בעולם.

אדם אחד, אולי אפילו כל אדם, יכול לחולל מהפך בעולם. הכוחות הטמונים באדם, הם כמעט

 בלתי נדלים. יש אנשים ש'הפכו עולמות', ואם היית שואל אותם לפני שנים, האם הם

 האמינו כי בכוחם לחולל זאת, היו מביטים בך בחמלה. אבל כאשר אדם פועל לשם שמים

 וממצה עד תום את התכונות שטבע בו הבורא ואת אלו שרכש לעצמו מתוך עמל התורה ויראת

 שמים, אזי 'השמים הם הגבול', ואולי נכון לומר - 'מעל השמים' הוא הגבול.

אפשר היה לחוש זאת בעליל בשבוע שעבר, בעת ש"ועידת רבני אירופה" התכנסה לה בעיר

 אודסה שבאוקראינה, להביע הוקרה למפעל הפצת התורה הכביר שהוקם בה. עיר ששמה יצא לה

 בעולם היהודי, בשל היותה מרכז ההסכלה הארורה, שכילתה כל חלקה יהודית טובה בכל רחבי

 אירופה. עיר בה התגוררו בכירי המשכילים היהודיים, שהפיצו את ארסם בעולם היהודי

 כולו. כמה אירוני וסמלי היה לעמוד ליד קברו של אחד מסופרי ההשכלה הידועים

 והמפורסמים, שלום יעקב אברמוביץ', הידוע בכינויו הספרותי "מנדלי מוכר ספרים",

 הטמון בבית הקברות הנוצרי בעיר. "מנדלי" נקבר אמנם בבית קברות יהודי, אבל לפני

 כ-03 שנה החליטו הקומוניסטים להחריב את בית הקברות היהודי. עם זאת, הם העבירו את

 עצמותיהם או רקב עצמותיהם, של כמה אישים יהודיים מוכרים אל בית הקברות הנוצרי

 המצוי ממול, כאשר מצבותיהם מתנוססות לתפארה בסמוך לכנסייה גדולה ומצבות הנוכרים

 המעוטרות בשתי וערב שוכנות סביבם.

עם נפילת הקומוניזם, החלה פעילות יהודית בעיר הזאת, ולפני שנים מעטות הגיע אליה

 שליח ישראלי בשם הרה"ג ר' שלמה בקשט, שהחל בפעילות תורנית במקום. אם היו מספרים

 לרב בקשט, שבעוד שנים ספורות, הוא יעמוד בראש 'אימפריה' של יותר מ-0001 תלמידים

 ותלמידות, ומאות בוגרים בהם בני תורה אמיתיים הנפוצים בכל רחבי העולם היהודי, הוא

 היה רואה בכך דימיון פרוע. משימה בלתי אפשרית בעליל. כאשר ביקש הרב בקשט מראש

 העירייה )יהודי כמובן(, להשיב לקהילה את בית הכנסת הגדול, ששימש בימי השלטון

 הקומוניסטי כאולם ספורט, עלה חיוך של לעג על פניו של ראש העירייה, ששאל אותו לשם

 מה הוא זקוק לבית הכנסת, כאשר אין לו אפילו מניין יהודים שיבואו להתפלל. לך תספר

 לו שכעבור עשור שנים, יהפוך בית הכנסת למרכז העשייה התורנית בעיר הגדולה.

עם עובדות קשה להתווכח, וכל מי שהיה במקום, עמד נדהם לנוכח מה שיכול אדם אחד, עם

 חזון ומרץ בלתי נלאה )בלי לשכוח, כמובן, את העוזרים והמסייעים למפעל הגדול הזה,

 כמו הרב רפאל קרוסקל הי"ו(, לחולל בעשר אצבעותיו. 'יחידים' כאלה פזורים במקומות

 שונים בעולם, והם מכים על קודקודו של כל אחד ואחד, החייב להשכיל ולהבין מהו תפקידו

 בעולם, וכי אין כמעט גבול ליכולת האדם להרבות תורה ויראה, כיד ד' הטובה עליו.

               -