"מצוות קלות שאדם דש בעקביו"

ימים אלו הם ימים שבהם כל אדם מישראל צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש על מעשיו ומחשבותיו שהיו במהלך כל השנה, ולפשפש האם היו נכונים וראויים או שיש צורך לתקנם או לשנותם. ואמנם, טבע האדם שעושה חשבון הנפש על המעשים או אי-עשיית מעשים השגרתיים, הקבועים והידועים, אבל ראוי מאוד להתבונן ולחשב גם את "המצוות הקלות שאדם דש בעקביו". כשם שאינו שם לב אליהן בעשייתן במהלך השנה, כך אינו יודע ואינו מבין שיש להתבונן בהן, ולעשות גם עליהן חשבון הנפש, האם נעשו בשלמותן והאם דקדק בקיומן כפי שצריך.

 

נאמר בדברים )ז, י"ב(: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ואהבך וברכך" וכו', ובהמשך הפסוקים מובאות ברכות נוספות. וכתב שם רש"י והוא ממדרש תנחומא: "עקב תשמעון, אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". ונראה דאין הכוונה למצוות מסוימות, שקורה שלפעמים במשך השנה אדם מתעלם מהן או אינו מקיימן כפי הראוי, דמשמע דמדובר פה במצוות שאדם דש ועובר עליהן יום יום ושעה שעה, וזה מוכח מהלימוד שדרשו חז"ל מלשון "עקב", שמשמעותו שדש בעקביו. והרי זה שעה שעה ואפילו כל רגע, כפי המשל לעקב שאדם הולך וצועד בעקביו בכל שעה ושעה, וצ"ב לאילו מצוות הכוונה, וכי ח"ו אדם מישראל עובר כל שעה בקיום או אי-קיום המצוות?

 

ונראה, שאין כאן הכוונה לאדם שדש ועובר ברגל גסה ובנפש חפצה על המצוות, אלא המדובר באדם שמקיים את המצוות כפי שאכן התורה ציוותה, אלא הוא "דש בהן", היינו שיש בקיומן מעט זילזול, ואינו מתבונן האם מקיימן כראוי ובשלמות.

 

ומצוות אלו שדש בעקביו הן גם בדברים היסודיים שהעולם עומד עליהם, כדברי שמעון הצדיק )אבות א' ב'(: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמ"ח", וביאר רבנו הגר"א )אדרת אליהו דברים( דשלושה דברים אלו, הם גם שלושה דברים המשלימים את האדם. תורה היא שלימות האדם עם נפשו, עבודה היא שלימות האדם עם בוראו, וגמ"ח היא שלמות האדם עם העולם. שלושה דברים אלו, שאדם מתעסק בהם במשך כל יום וכל שעה, הוא דש בעקביו. אמנם ודאי שמקיימם, אבל כפי שנבאר להלן, יש בקיומם חוסר התבוננות ומעט זלזול.

 

 

@9העמוד הראשון של קיום העולם - התורה, שהיא שלמות האדם עם נפשו. מצינו במסכת נדרים פ"א ע"א "על מה אבדה הארץ", הנביאים והחכמים לא ידעו, עד שהקב"ה פירש: "על עזבם את תורתי", ומביא שם הר"ן בשם ר"י, ודאי שהיו עוסקין בתורה, כי אם לא, הרי הנביאים והחכמים היו יכולים לדעת על מה אבדה הארץ, אלא הקב"ה היודע מעמקי הלב פירש, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ, @1ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, @2דהיינו בברכתה ולשמה, ע"כ.

 

א"כ רואים בזה דאדם יכול לעסוק בתורה בהתמדה, ואינו ניכר שיש איזה חסרון בעיסוקו בה, ומ"מ יש בזה איזה זילזול, וחמור הזילזול בה עד שאפילו היו עוסקין בה, אבל מחמת הזילזול נענשו ואבדה הארץ. וכן מרגליה בפומיה של גיסי הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל בביאור הפסוק הנאמר על תקופת חורבן הבית בירמיה )ב' ח'(: "תופסי התורה לא ידעוני" - יכולים להיות תופסי התורה שמחזיקים ומתעסקים בה, מ"מ נקראים שאינם יודעים את ד', והכל מחמת שהיה זילזול בלימודם בתורה. ואמנם צריך לבאר במה ומה יכול להיות זילזול כשעוסקים בתורה, ונראה דבספר משנת אהרן )ג' ק"ט( כתב כי בכל רגע ורגע מזמננו אנו מקילים וחושבים שאינו נוגע למצבנו הכללי, ולא נחשב אצלנו כחיוב להשתמש בכל הכוחות ובכל חלקי הזמן לתכלית האמיתית וכו', בענין השקידה והעמל בתורה וכו', אצל הרבה מבטלים חלק חשוב מהזמן ע"י קולות שמיקל לעצמו לאחר בזמני הסדרים, להפסיק בשיחה בטלה, ולפעמים בעניני מצוה, בביטול הזמן בש"ק ובע"ש בנסיעות בלתי מוכרחות, שבהן יש לצמצם אפילו בדברים הנחוצים וכו', והעיקר שמרוב ההפסקות והביטולים, הרי בדרך כלל אינו מעיין כראוי בלימודו, ואין מחשבתו שקועה בתורה כיאות, וחסרה לו רוח החיים שבתורה והעליה. ונמצא שאף בשעה שלומד אינו ממלא את חובתו וכו', ע"כ.

 

רואים בזה שאדם חושב שהוא לומד תורה, ובכ"ז נמצא בכל שעה מלימודו זילזול בתורה, כפי שכתב בספר משנת אהרן.

 

בספר מכתבי הח"ח שיחות אבי )י"ד( מביא, דבן מרן הח"ח זצ"ל סיפר שבנעוריו היה אביו מוכיחו על ביטול תורה עקב שיחות תוך כדי הלימוד. וכשהייתי מתנצל לפניו, שאין זה מן הנימוס לדחות מכיר, השיב לי: ראה ביום השוק כשכל אחד טרוד במסחרו, ובא לחנווני קרוב שלא ראהו זמן רב והוא שמח בפגישתו, ידרוש בשלומו ויבקש סליחתו שאינו יכול עכשיו לשוחח עמו, ושיכנס אליו בערב. כן עליך לנהוג בשעת הלימוד. וכבר כתב מרן החזו"א בקוב"א )ב' ג'( במכתב: "רצוני יקירי לחזקך ללימוד תורה וכו', מעולם לא יבוא לפיך בשר פיגול ולא תמלא ידך לחלל שבת, אך עוון ביטול תורה קל בעיניך, והנך נכון להקריב את נפשך לפני קלות הדעת וכו', ע"כ".

 

רואים בזה שאדם לא יקל באכילת איסור או חילול שבת, ומ"מ בלימוד תורה מקל בלי משים, וזה כבר הוי זילזול בה.

 

ובאמת ביטול והפסק בלימוד התורה, לא רק שהוי זילזול בה, אלא בזה סותר, מפסיד ומבטל את כל למודו, כפי שכתב מרן החזו"א בקוב"א )א' ג'(: "ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו האפס והעדר, הרי זה זורע ושולח עליהם מים כדי לסוחפן. עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק". בפניני רבנו יחזקאל )עי' י"ד( מובא דחתן ביקש ממרן הגאון רבי י. אברמסקי זצ"ל ברכה שיוכל תמיד ללמוד בשקידה, וא"ל: מברכה שלי לא תוכלו ללמוד בשקידה, אלא רק אם תזכרו תמיד להתיישב וללמוד בלי הכנות, אז תהיו תמיד שקדנים בתורה. בקוב"א )א' ד'( כתב מרן החזו"א להזהר מאוד מאוד מאכילת תענוג, ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה, בטומאת הנפש של מילוי התאוה באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה. דבר זה הוא מן השפלים מאוד ומעכבים את הלימוד וכו', ע"כ. א"כ יוצא מכך, שאם אדם אוכל לתענוג למילוי תאוותו, הרי זה גם הוי מדברים המזלזלים בתורה.

 

רואים מכ"ז שגם כאשר האדם עוסק בתורה, שייך בו "דש בעקביו", ומשמעות "מצוות קלות", שיש בשעת הלימוד דברים קלים, שאינו מתבונן ואינו שם לב אליהם, וזה הוי זילזול בהם.

 

 

@9העמוד השני שעליו עומד העולם הוא "העבודה", שכיום זו התפלה, ובזה הוי שלמות האדם עם בוראו. איתא במס' ברכות )ו' ע"ב(: מאי "כרום זלות לבני אדם" )תהלים יב ט'(, אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, ומפרש רש"י: "כגון תפלה שעולה למעלה". א"כ רואים בזה דתפלה, שהיא יסוד גדול בקיום העולם, בכ"ז בנ"א מזלזלין בה.

 

ולכאורה, במה מזלזלים בה? הרי כל אחד מדקדק להתפלל במנין ומתפלל כל התפילות כולן. ונראה בפשוטו, דהזילזול הוי מחוסר התבוננות ומחשבה שיש לאדם להשקיע בעבודת התפלה, דהרי יום יום שעה שעה, עומד ומברך ומתפלל ומשבח לבורא עולם, וכבר כתב האבודרהם בהקדמתו: "רוב ההמון נושאים קולם בהתפללם לפני אלוקי עולם, והן ממשמשים כעוור באפילה, ואינם מבינים דברי התפלה", וכו'. ובעל הקצוש"ע בהקדמתו לסידורו כותב: "ורבים יצפצפו בתפלתם ולבם בל עמם להבין אף פשוטי הדברים".

 

ומרן בעל האבי-עזרי זצוק"ל כתב מכתב )מכו"מ ו' מ"ט( לאחד שכתב ביאור על התפלה, "אשר בו מבאר ומפרש כל מילה ומילה מתפלת שמו"ע שלא יהיה ח"ו מהדברים העומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בהן וכו', ואף שגודל מעלת התפלה מבואר בחז"ל, אבל כמה ההרגל גורם שנאמרת התפלה כמתעסק ובלא כוונה ובמהירות" ע"כ.

 

ובאמת לזה כוונו חז"ל במס' ברכות )מ"ז ע"א(: "ולא יזרוק הברכה מפיו", ופרש"י: "במהירות, שדומה עליו כמשא, אלא שחוק קבוע הוא לו".

 

ובספר חסידים )מובא במ"ב או"ח ה' ס"ק א'(: "כשהוא מברך וכו', יכוין לבו לשם בוראו וכו', ולא כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דבריו מפיו בלי הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ד' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר )כ"ט י"ג(: 'יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני'", וכו', ע"כ.

 

וכבר כתב מרן החזו"א באגרת: "היסכנו ]היועילו[ תפילותיו? אוצר של מילים וציפצוף הפה, הזו תפלה, לכבד הפה והלב רחוק? והלא יספות )יוסיף( חטא על פשע", וכו', ע"כ. וכתב האבודרהם )עמ' צ"ג(: "תפלה" בגמטריה "בכונת הלב", וגם "עבודת הלב".

 

וכבר כתב מרן הגאון רבי א"א דסלר זצ"ל במכתב, מובא במכתב מאליהו )ח"ד 163(: "נשים ענייננו בתפלתנו. אנו רגילים לומר שאנו מתפללים, אבל הרי אין זה אמת כלל. הן לא הגענו עדיין לתפלה, וממילא לא התפללנו עדיין", וכו', ע"כ.

 

וברוקח בסידורו )ע' שט"ו( כתב: "דעיקר נסיון האדם בכל יום הוא כוונת התפילה". א"כ רואים בכ"ז שאף כי אמנם אנו מקפידים להתפלל כל יום את כל התפילות ומברכים על כל דבר, אבל מ"מ הוי בתפלה זילזול, כפי שהבאנו, "דרוב העולם ממשמשים כעוור באפילה ואינם מבינים דברי התפלה", ומתפלל "במהירות שדומה עליו כמשא", והתפלה "אוצר של מילים וציפצוף הפה".

 

ואמנם כשיש ח"ו זילזול בתפלה, הוא משפיע גם על לימוד התורה, כפי שכתב מרן הגאון ראמ"מ שך זצוק"ל )מכו"מ ח"ב צ"א(, וחכמת התורה אין לה קיום אם יש ח"ו זילזול במצות התפלה.

 

 

@9העמוד השלישי של קיום העולם הוא גמילות חסדים, שזו שלימות האדם עם העולם. ענין גמ"ח פרוס על כל עניני הטובה שבעולם וקיים שעה שעה אצל האדם, כפי שכתב מרן הח"ח באהבת חסד )פ"ט(: "ויש אנשים שרפוי המצוה של גמ"ח בידם מחמת העלם ידיעה וכו', שסוברים שהיא רק הנהגה ישרה ומדה טובה וכו', כאשר אנו עושין אותה לפעמים הוא בקושי ובצער ושלא בשמחה כלל, והמתבונן וכו' יראה שמדת החסד פרוסה על עניני הטובה שבעולם, וכל איש ואיש יכול לקיים מדת החסד בעניניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, @1ובני אדם מזלזלים בהם בעוה"ר", @2ע"כ.

 

וכעין זה כתב גם ר"י באגרת התשובה )כ"ז(: "רבים יודעים חיוב מצוות הצדקה ושכר פעולתה, ולא ידעו פרשת גדולת גמ"ח", וכו', ע"כ.

 

אדם יכול לעשות גמ"ח כל היום ובמדה גדושה. ומ"מ מחמת שאינו מתבונן כיצד צריך וראוי לעשותה, הוי כאילו לא עשה כלום, כפי שכתוב באדר"נ )פ"ג ד'(: "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום".

 

בספר "שאל אביך ויגדך" )ע' רע"א( מביא על יהודי גאון ומתמיד, שפעם בחזרת הש"ץ, החזן האריך, ואותו גאון השמיע אנחה: "נו..." ושעה אח"כ, על אף זקנותו וחולשתו, בא לבית החזן וזעק: "הצילו, מחלו לי", כי חשש שפגע בו.

 

בספר רבי משה פינשטין )עי' 161( מובא דבשעה שעבר מרן הגר"מ את הניתוח לחיזוק קוצב הלב, חשב לעצמו במי פגע שסבל כך, עד שהגיע אחורנית לימי ילדותו, שאז הרב שאל שאלה והוא וחבר נוסף ענו, והרב העדיף את תשובתו, והוא הרגיש עצמו מורם מחברו. וחשב, שזה גרם לו לסבל של הנתוח, גם אם למעשה לא גרם לחברו שום נזק. מאידך גיסא, מצינו אצל מרן הגר"א לופיאן זצ"ל, מובא בהקדמה לספרו "לב אליהו": פעם בא לביתו, ראה שעוזרת הבית סיימה עתה את שטיפת הבית, וניקה בקפידה רבה את נעליו, שלא יהיה בהן שום ליכלוך, ע"כ. ואולי אפשר לומר ע"כ בדרך צחות, דר"א נזהר דלא יהיו בו מה"מצוות שאדם דש בעקביו" כפשוטו.

 

מובא באור ישראל בנתיבות אור )ע' 811( דפעם מרן הגר"י סלנטר זצוק"ל הלך להתפלל בעיו"כ תפילת מעריב, ולקראתו בא איש אחד מגדולי היראים. מרן הגרי"ס שאל אותו באיזה דבר הנחוץ לו, והאיש, ודמעתו על לחיו ופחד ויראת הדין נראו וניכרו על פניו, מגודל עצבונו מהדין, לא ענהו. אמר מרן הגרי"ס: חשבתי בלבבי מה הנני חייב ואשם, כי אתה הנך יר"א ותפחד ותרעד מיום הדין? מה זה נוגע אלי? הלא אתה מחוייב להשיב אותי על שאלתי בנחת רוח, כי זה מדרכי הטבה וגמ"ח, ע"כ.

 

הרי לנו בזה דאדם מקיים מצוות גמ"ח ומסייע לחברו, ואפילו שהוא מגדולי היראים שרבי ישראל סלנטר מעיד עליו כך, וחרדת הדין עליו, אבל יש לפעמים בלי משים זלזול בזה שאינו חושב ומתבונן מספיק בעשיית החסד. באור ישראל )איגרת ח'( כתוב דהאדם ייתבע יותר על זה שעבר על מצוות קלות מהחמורות, ומביא ראיה ממס' מנחות )מג ע"ב(: "תניא היה ר"מ אומר גדול ענשו של לבן יותר מעונשו של תכלת" וכו', וביאר רש"י: מפני שהוא יותר מצוי, לכך ענשו מרובה. ומוסיף שם באגרת: "נקל לו לאדם לקבל ע"ע קבלה של קיימא לשמור את הקלות, ובזה ינזר כמעט מרוב עוונות בנקל, כי העבירות באופן הקלות המה הרבה יותר באיכותן", וכו', ע"כ.

 

כעין זה רואים בדברי ר"י )בש"ת פ"ב ה'(: "יש אנשים רבים וכו' ידמו בנפשם דהם מתוקנים, והם חטאים לד' מאוד", ע"כ.

 

לכאורה, צ"ב כיצד תיתכן כזו קיצוניות, שאדם יחשוב שהוא מתוקן ובאמת הוא חוטא גדול? אלא לפי המבואר לעיל, הביאור הוא כי במשך כל היום כולו, כשמתעסק בתורה תפלה וגמ"ח, האדם נכשל בקיום דברים אלו בזילזול, והוא כלל אינו יודע מכך, והרי הבאנו שבדברים הקלים העונש גדול יותר, לכן נאמר שהם באמת "חטאים לד' מאוד".

 

ומצינו כעין זה בדברי חז"ל במס' יומא )פ"ז ע"א(: "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר". ה"ה כאן, שתמיד חשב האדם שזה היתר ומצוותיו מתוקנות, לכן אינו יודע שצריך לתקן, ולכן באמת הם חטאים לד' מאוד.

 

וכל זה יסודו מחמת שאינו מעיין ומתבונן בכל צדדי ופרטי אופן קיום מצוותיו, כמו שכתב ר"י )ש"ג ט"ו(: "נאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ד': 'ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'", ע"כ. אמנם הנביא קראם "יראתם אותי" - הם יראים ותמימים, אבל מרוב הרגל אינם מתבוננים לראות האם מעשיהם אכן שלמים וטובים, וכפי שכתב באור ישראל )איגרת י"ד(: "מחמת הרגל אין אדם חושב", ובאיגרת )ז( כתב "דאפילו תקיעת שופר באלול לא מעוררנו, וזה מכיון שאנו שקועים בהבלי טרדת התבל, והלב מטמטם וקשה כצור החלמיש", ע"כ. וכן כתב מרן הח"ח בתורת הבית )י"ג(: "חובת התשובה ידועה לכל ובכ"ז מצליח יצה"ר להתגבר על האדם, ובהטילו עליו טרדות רבות הוא מונעו מלהתבונן על דרכיו", ע"כ. לפ"ז אפשר לבאר את הפסוק באיכה )ג' מ(: "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ד'" - "נחפשה", לחפש האם עשינו כל המצוות, "ונחקורה", זה חיקור לעומק האם גם כשנעשו, האם נעשו כראוי ובשלמות.

 

ונראה עוד לבאר מדוע על המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, העונש קשה יותר, ולכן נאמר בפסוקים שאם יקיימם כראוי בשלמותן, יזכה לברכות ושפע רב, יותר ממצוות קשות וחמורות אחרות.

 

ונראה לבאר עפ"י דברי ר"י בש"ת )ש"ג ה'(, שם מבאר מדוע "כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה יותר מהעובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, וזה פשר הדבר כי העובר על דברי חכמים אשר מלאו לעשות כן, @1כי תקל מצוותם בעיניו @2לא מהתגבר יצרו עליו", וכו', ע"כ.

 

א"כ גם פה במצוות קלות, זה שעובר לא מהתגבר יצה"ר עליו, כי הרי הוא מקיים את המצווה, אלא כי נקלות המצוות בעיניו, אינו מתבונן ואינו חושב שיש פה קילקול ופגם, לכן בכך הוי עונשו גדול יותר, ולאידך גיסא, אם יקפיד ע"ז, השכר יהיה גדול יותר. א"כ בימים אלו, על האדם לתת דגש מיוחד בענין "המצוות שאדם דש בעקביו", והם הדברים המקיפים את האדם במשך כל היום, תורה תפלה וגמ"ח, דאינו מתבונן ושם לבו לאופן שמקיימם, שפעמים יש בקיומם פגם וזילזול ואינם נעשים בשלמות.

 

ולכן אמרו חז"ל במס' ברכות )לב ע"ב(: "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן תורה, ומע"ט, תפלה וד"א", ופירש"י: "שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כוחו".

 

כי דברים אלו מקיפים את כל יומו של האדם, ואנשים מזלזלין בהם, לכן נאמר עליהם שיתחזק האדם בהם תמיד בכל כוחו.