חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

סוד הקיום הנצחי

כלל ישראל, אשר במשך שבוע ימים ויותר חגג את האירוע הגדול של סיום המחזור הי"א ללימוד הדף היומי, שב לשיגרת חייו, עד לסיום הבא שיתקיים ברצות השי"ת בי' מנחם-אב שנת תשע"ב. אז מקווים אנו לזכות שכל בית ישראל יטול חלק בשמחה הגדולה, ביחד עם משיח צדקנו שיגאלנו בקרוב. כולם יודעים את ההיסטוריה המדהימה של לימוד הדף היומי. לא היה זה רעיון שנהגה ותוכנן במשך שנים ארוכות. לא ישבו על המדוכה וועדות שונות שדנו כיצד להפיץ תורה בישראל. לא הופעלו משרדי פירסום מתוחכמים, שהפעילו גרפיקאים, צלמים, מומחי שיווק, שתפקידם יהיה להעביר את המסר לכל תפוצות בית ישראל. יהודי אחד ויחיד, ראש ישיבה צעיר ונמרץ, התייצב בפני כינוס רב-חשיבות של גדולי ישראל במעמד הכנסייה הגדולה, והעלה את הצעתו המהפכנית. מאותו רגע שבו ניתנה הסכמתם של רוב מנין ובנין של גדולי הדור, יצאה המהפכה אל הדרך והיא צוברת תאוצה משנה לשנה וממחזור לימוד אחד למשנהו.

 

השבוע גם צויין מלאת 07 שנה לפטירתה של מרת שרה שנירר ע"ה, מחוללת מהפכת "בית יעקב". אף היא לא הפעילה מערכת תעמולתית רבת תחכום, כדי להפיץ את רעיונה. לאחר שזכתה לברכתם של גדולי ישראל, היא פתחה כתת לימוד אחת בחדר חסר הוד ופאר בעיר מגוריה קראקא )כיום - קרקוב(, ומשם התפשטה המהפכה לכל תפוצות ישראל. האם ניתן היה לתאר את פניו של העולם היהודי בכלל ועולם התורה בפרט, ללא קיומו של "בית יעקב"?

 

אלו הן שתי דוגמאות מהפרט המעיד על הכלל, כיצד נוצרו 'מהפכות' רוחניות בעולם היהודי, שהבטיחו את המשך השראת השכינה בכרם בית ישראל, בקיום התורה ולומדיה. לרוב היו אלו יחידים, אנשי מעלה מופלאים, שחוללו את המהפך, בלי שהיו בידיהם האמצעים הגשמיים המינימליים להבטיח את קיומו של הרעיון אותו הגו ויזמו. ועם כל זאת, דווקא אותן מהפכות, הן אלו שזכו לקיום נצחי, גם בלי כל אותם אמצעי-עזר שהיו אמורים להבטיח זאת. מהו 'הסוד' המבטיח קיום נצחי של רעיון רוחני? כיצד זוכים להוציא אל הפועל יוזמות רוחניות, גם בלי אמצעים גשמיים להבטחת קיומן הנצחי? סוד זה מגלה לנו התורה בפרשתנו, הפרשה המסיימת את פרשיות הקמת המשכן.

 

@9 חלקה הראשון של פרשת השבוע, עוסק בסיכום כללי של נדבת בני ישראל למשכן, ממנו נבנו ונעשו המשכן וכליו. אלא שקודם לאותו סיכום פותחת הפרשה בפסוקים האומרים: "אלה פקודי המשכן משכן העדות, אשר פוקד על פי משה, עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ד' את משה". לכאורה, אם נתבונן בפסוקים אלו, נראה שאין בהם כל חדש. כבר יודעים אנו מהפרשה הקודמת כי עבודת המשכן מסורה ללויים וכי בצלאל ואהליאב הם אלו שנתמנו להיות אחראים על עבודת הקודש. על שום מה הקדימה התורה פסוקים אלו, קודם שהביאה את סיכום נדבת בני ישראל לבניין המשכן?

 

ברם נראה שכוונה עמוקה יש בהקדמה זו. אם ננסה לצייר לעצמנו את צורת המשכן, נקבל את הרושם שמדובר במבנה העשוי מעצי שיטים, שאינו מרשים במיוחד בצורתו החיצונית. כל שכן, אם ננסה להשוות בדמיוננו את המשכן, לבניין בית המקדש המפואר, אותו הקים שלמה המלך. ללא ספק לעומת בניין שלמה, היה המשכן דגם זעיר ומוקטן, חסר אותו הוד והדר שאיפיין את בית המקדש. אם נרחיק לכת, וננסה להשוות את המשכן לבניין בית שני, ובוודאי לבית המקדש ששופץ לתפארה בימיו של הורדוס המלך, נגיע למסקנה שאין כל השוואה בין הפאר וההדר ששיווה הורדוס לבית המקדש, לבין המשכן. הרי אמרו רבותינו )בבא בתרא ד.( כי מי שלא ראה את בית המקדש בימי הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו.

 

ובכל זאת, ההיסטוריה הוכיחה כי ככל שגדל הפאר וההדר הגשמי, כך פחתה המעלה הרוחנית של המבנים. המשכן וכליו, אותם הקימו משה רבינו יחד עם בצלאל ואהליאב, נותרו נצחיים. מעולם לא נפלו ביד אויבים, אלא נגנזו בשלימותם, כפי שאמרו רבותינו במסכת סוטה )ט.(: "משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו". לעומת זאת, הבית הראשון והשני, עם כל הפאר וההדר שלהם, נחרבו עד היסוד ולמעט הכותל המערבי שנותר לפליטה, לא נותר מהם שריד ופליט. זאת ועוד, בבית המקדש שבנה שלמה, כמו במשכן עצמו, שרתה השכינה, בעוד שבבית המקדש השני אפילו לא שרתה שכינה )יומא ט:(. הוא אשר אמרנו: הפאר החיצוני היה ביחס הפוך למעלה הרוחנית, והלא דבר הוא!

 

'חידה' זו, באה התורה לפתור. כדי להבין מדוע כה נשגבה מעלתו של המשכן, עד שנותר הוא וכליו קיים לנצח, שבה התורה ופירטה את היסודות עליהם הוקם המשכן. חשיבותו לא היתה בשל הכסף והזהב שנתרמו ביד רחבה על ידי בני ישראל, כי אם בשל העובדה שהוא "פוקד על פי משה". היינו, משה רבינו, היה זה שהופקד על העשייה. המשכן הוקם על פי כוונותיו הטהורות של משה רבינו. לעשייה היו שותפים בצלאל ואהליאב, שאף הם היו גדולי הדור, אשר נבחרו על ידי השי"ת לבניית המשכן בפועל, לאחר ש"מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב". גדולי הדור, הם אלו שבנו את המשכן, בכוונות הטהורות ביותר אליהן יכול להגיע האדם עלי אדמות. לא הובאו מומחים או פועלים מבחוץ, להשתתף במלאכת המשכן, שלא לדבר על נכרים שידם לא היתה בעשייה, אלא רק מחשובי בני ישראל. לפיכך, קדושתו של המשכן היתה במעלה נשגבה עד שלא היה לזרים כל שליטה עליו.

 

כך כותב הספורנו: @1"סיפר מעלות המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים, ראשונה: שהיה 'משכן העדות' שהיו בו לוחות העדות. ב': 'אשר פוקד על פי משה'. ג': שהיתה 'עבודת הלויים ביד איתמר', כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד': 'ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה', שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים"[email protected]

 

לעומת זאת, מקדש שלמה כבר לא היה במעלה נשגבה זו. לצורך מלאכת בית המקדש, הובאו אומנים מצור, שסייעו למלאכה, ולפיכך, גם אם נבנה על ידי שלמה המלך החכם מכל אדם ושרתה בו שכינה בהיות לוחות העדות מצויים בתוכו, מכל מקום כבר יכלו לשלוט בו ידי זרים. בית שני, לעומת זאת, כבר הוקם בהוראת כורש, בבניינו השתתפו צורים וצידונים, שלא לדבר על בנין הורדוס, שעם כל יופיו, הוקם על ידי אותו מלך רשע ואכזר שרצח בדם-קר את בית חשמונאי ויחד עמם את כל גדולי ישראל )כמסופר בהרחבה במסכת ב"ב ג:(. אפילו לוחות העדות, כבר נגנזו עוד בימי יאשיהו המלך, ולכן אין פלא שלא היה לו קיום נצחי.

 

כך ממשיך הספורנו וכותב: @1"אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היו בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש, ולא היו שם בני לוי כמו שהעיד עזרא באומרו )עזרא ח' ט"ו( : 'ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם'. ומן המתעסקים בבניינו היו צידונים וצורים כמבואר בספר עזרא"[email protected]

 

נמצאנו למדים, כי בעם ישראל הקיום הנצחי אינו פועל יוצא מבנייני פאר, מהשקעה כספית גדולה, ממנגנון מסועף ויעיל, כי אם מכוונת הלב. רק מעשים הנעשים על ידי גדולי ישראל ובהשראתם, אשר כל כוונתם לשם שמים בלי פניות זרות, הם אלו שיש להם קיום נצחי. יכולים הרבים לפעול גדולות ונצורות, ויכול לעומתם היחיד המיוחד לעשות מעשה אחד, הרי מעשה הרבים שהיה חסר בכוונה הרצויה יקרוס ויפול ואילו מעשה היחיד שנעשה כל כולו לשם שמים, יסודותיו איתנים וקיומו הוא לעד.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד