פרשת ויקרא – סודה של ברית הַמֶּלַח

התורה מצווה למלוח את כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח שנאמר "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג). ונרמז דבר זה גם בפסוק "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִֽיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב), "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי" – "אֶת" מרבה את המלח ('פירושי סידור התפילה למחבר 'הרוקח' חלק יא פרשת התמיד ד"ה ואמרת ואמרת), וכן "לַחְמִי" הוא אותיות 'מלחי' להורות שהמלח מקיים את הקרבן ('פענח רזא' פרשת פנחס ד"ה את קרבני לחמי). לכתחילה היה צריך לתת 'מלח סדומית' שהוא מלח חריף שגם אחרי מליחתו אינו נח מרתיחתו ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא מצוה קכ ד"ה מדיני המצוה). מלח זה נעשה בגזרת ה' מארץ סדום אשר הפך ה' באפו ובחמתו, ואינו מעשה אדם ולא בא מימי הים אלא מאדמה שׂרוּפה בגופרית ואש מן השמים ('ימלט נפשו' לר' אברהם חמוי סימן יב ד"ה 'מלח סדומית' בשם הרמב"ם).

ויש להבין, מהו עניינו ומהותו של המלח? ומדוע עם ישראל הצטווּ לשים אותו בקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש?

יש במלח כוח המקיים והמשמר כמו מעלת הקרבנות במקדש

המלח מתקיים לעולם (עפ"י רש"י במדבר יח, יט) בעוד שאינו נחסר כלום ('וימהר אברהם' מערכת המ'ם אות תקמד) ולא מסריח (עפ"י רש"י במדבר יח, יט). וכאשר מולחים בו את הבשר, יש בידו לקיים ולהעמיד את הבשר לזמן מרובה ('רבינו בחיי' ויקרא ג, יג ד"ה ומטעם זה אמר), כי בכוחו לשמר כל דבר ('מאירת עינים' פרשת וירא ד"ה ותהי נציב מלח) ולקיים אותו ('רבינו אפרים על התורה' פרשת ויקרא ב, יג) כך שלא יתעפש ('צרור המור' פרשת צו ד"ה ומזה הטעם בעצמו). לכן התורה נקראת 'ברית מלח' כיון שהיא קיימת לעולם וגם נותנת 'טעם' לכהנים ללוים לישראלים למלכים ולבית המקדש ('צרור המור' פרשת כי תשא ד"ה אחר כך ציוה שיעשו. ראה 'של"ה הקדוש' מסכת חולין נר מצוה ד"ה מלאכת שמים).

וכן מלכותו של דוד נקראת "בְּרִית מֶלַח" לפי שהיא מלכות עולמית לו ולבניו אחריו כפי שנאמר "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב' פרק יג, ה) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק יוד דף כו ד"ה יתפאר השומע, עפ"י הרמב"ן ויקרא ג, יג ד"ה ומפני שאמר) כי זרעו יהיה קיים לעולם ('מדרש תנחומא' פרשת לך לך אות כ). וכן נאמר "בְּרִית מֶלַח" בתרומות הקודשים בפסוק "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר יח, יט), כי זרעם של הכהנים יהיה קיים לעולם ('מדרש תנחומא' פרשת לך לך אות כ). וניתנו להם תרומות הקודשים לעולם ('תרגום יונתן' במדבר יח, יט). ועוד על מנת ללמד שכמו שהמלח קיים ונותן קיום לאחרים כך גם כהונת אהרֹן קיימת ומקיימת את האחרים, שהרי הכהנים הם 'כלי כפרה' לישראל ועל ידם סליחתם ('צרור המור' פרשת קרח ד"ה ופירש כל).

מטעם זה ה' ציווה לתת מלח בכל הקרבנות שנאמר "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג) ('צרור המור' פרשת צו ד"ה ומזה הטעם בעצמו) וזה כדי ללמד שכשם שהמלח מקיים כל דבר ומציל אותו מן ההפסד, כך גם על ידי מעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד ותישמר נפשו ותישאר קיימת לעד ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא מצוה קכ ד"ה מדיני המצוה) שהרי הקרבן מעמיד את האדם ומכפר עליו ('צרור המור' פרשת צו ד"ה ומזה הטעם). ומכאן היה מנהג לכמה נשים לשים איזה גרגיר מלח על גבי התינוק בשעה שמוליכים אותו לברית המילה, כי הנימול נחשב כמו קרבן ונאמר "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח" (ויקרא ב, יג). ורמז לכך בתיבה 'מלח' שהיא צירוף 'מל-ח' לרמוז על הנימול ביום השמיני שנאמר "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג) ('זכר דוד' לר' דוד זכות מחכמי העיר מודינא באיטליה מאמר א פרק סו דף קעב ד"ה ויש נשים שנוהגות).

ים המלח נוצר בעקבות מידת הדין הקשה ששלטה בו בשעת מלחמת המלכים 

בשעה שהקב"ה ברא את העולם, כל מימי האוקיינוסים ומימי התהומות היו מתוקים וטובים בטעמם. וכאשר הוא ציוה שהמים יִקָּווּ לַיַּמִּים כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ט) היו שם 'הרי מלח' ו'ארץ מלח' לרוב, ונגזר אז על המלח להתמוגג מפני המים. באותה העת נעשו כל המים שביַּמִּים מלוחים (פירוש על ספר היצירה לר' אליעזר מגרמייזא פרק ב' ד"ה המליך אות מ) וּמָרִים (ראה זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א ד"ה מי המרים). ומליחות זו רמזה ל'מדת הדין' ('רקנאטי' פרשת ויקרא ד"ה וכל קרבן מנחתך, עפ"י 'טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות עשה ד"ה מצוה למלוח הקרבנות), כי בכל מלח יש מרירות ודין ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה כונות הבציעה והמלח) ומחמת הדינים שבו הוא מלוּח ('נגיד ומצוה' כוונת הנטילה עצמה ד"ה מורי ז"ל הזהירנו מאוד), כמו הדמעות של האדם שהן בחינת דין ולכן הן מלוּחוֹת ('זהרי חמה' לרבי אברהם גלאנטי על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב). ומטעם זה אמרו רבותינו שאדם לא יאכל מלח על ידי הטבלת האגודל בו (ראה שו"ע או"ח סימן קעט אות א), כי המלח מורה על הדין והאגודל רומז על גידול בנים שחלילה יכול לאבדם אם מזכיר באכילתו את 'הדין' ('חיי אברהם' על טעמי המצוות לר' אברהם כלפון הכהן סעיף קנה בשם ספר 'באר עשק') (להרחבה בעניין הדמעות ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'מעלת הדמעות').

הים הנקרא 'ים המלח' לא היה בתחילתו ים אלא עמק שבו עמדה העיר סדום (ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק כה ד"ה ונעשית נציב מלח) והיה נקרא "עֵמֶק הַשִּׂדִּים" (בראשית יד, ג) על שהיה מקום חשוב ומסוכך באילנות ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה מב, ט ד"ה שלש שמות) אשר היה מאכיל ומניק אותם כמו שֶׁשָּׁדַיִם מניקים את התינוק ('מדרש תנחומא' פרשת לך לך סוף אות ח). וגם נקרא המקום על שם הַשֵּׁדִים והמזיקים שהיו יושבים בו. וכשם שהַשֵּׁדִים הם אלו המגרים את הקטטות בכל מקום, כך הם היו אלו שגירוּ את המלחמה בין המלכים בימי אברהם אבינו במקום דירתן שהוא "עֵמֶק הַשִּׂדִּים" כפי שנאמר "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (בראשית יד, ח – י) ('הרמ"ד וואלי' פרשת לך לך יד על הפסוק 'כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח').

"עֵמֶק הַשִּׂדִּים" (בראשית יד, ג) היה פוֹרה ומניב, אך נעשה לעמק של מים מלוחים בעוונותיהם ('מדרש תנחומא' פרשת לך לך סוף אות ח) של המלכים אשר נלחמו בעמק וגרמו להמלחתו של הים שנאמר "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים קז, לד), כלומר "מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ" נעשה אותו העמק "לִמְלֵחָה" שהם המים המלוחים (עפ"י 'מדרש תנחומא' פרשת לך לך אות ח, 'רבינו בחיי' בראשית יד, י ד"ה ובמדרש). מקום המלחמה הפך להיות ים שכולו מלח על מנת לרמוז אל הדין הקשה שהיה שולט בו מאחר ונעשתה שם המלחמה הראשונה בעולם ('הרמ"ד וואלי' פרשת לך לך פרק יד על הפסוק 'כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח'). זה הטעם שעל אף שחוֹצבים מלח מכל הַיַּמִּים שבעולם הרי שדווקא הים הזה הוא הנקרא על שם המלח שנאמר "כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח" (בראשית יד, ג) בגלל הדין הקשה שהיה בו ('הרמ"ד וואלי' פרשת לך לך יד על הפסוק 'כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח'). ועתיד הקב"ה להחזיר את עֵמֶק הַשִּׂדִּים לקדמותו בתיקונו כפי שהיה לפני המלחתו (עפ"י 'נזר הקודש' על בראשית רבה מב, ט ד"ה שלש שמות).

'הדין' המועט יפה לקיים את העולם אבל 'הדין' המרובה מחריב את העולם ('הרמ"ד וואלי' פרשת לך לך יד על הפסוק 'כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח'). וכך הוא גם המלח שמיעוטו יפה, אך ריבויו קשה ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק י ערך 'ים') עד שאין אדם יכול לסובלו ('הרמ"ד וואלי' פרשת לך לך יד על הפסוק 'כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח'). לכן אם ישׂימו מעט מלח במאכל הוא ייתן טעם ('אוצר החיים' מצוה קכ למלוח כל הקרבנות ד"ה 'ושורש המצות' בשם הרמב"ן) ויטעים את המאכל התפל, אך אם ישימו הרבה מלח הוא יקדיח את התבשיל (עפ"י 'פרדס רימונים' שער ערכי הכינויים פרק י ערך 'ים'). וכן הוא בזריעת מלח רב על הארץ, שגורם להכרית את האדמה עד שלא יעלה בה כל עשב והיא נעשית שממה כפי שנאמר "אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיה יז, ו) וכן שנאמר "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (דברים כט, כב) ('מאירת עינים' לתלמיד הרמב"ן פרשת וירא ד"ה ותהי נציב מלח). ועוד ניכר הדבר בַּיַּמִּים ובאוקיינוסים, שכולם הם מלוּחים ואף על פי כן חיים שם דגים, אך ים המלח שהוא מלוּח ביותר לא חיים שם דגים. 

אשתו של לוט נקראה בשם 'מלח' בגלל מעשיה הרעים

אשת לוט היתה נקראת עִירִית ('הרוקח' על התורה פרשת וירא יט, כו) ונרמזה בפסוק "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו) כאשר התיבה "אִשְׁתּוֹ" גמטריא התיבות 'היא עירית' עם הכולל ('בעל הטורים' בראשית יט, כו). אשת לוט היתה נקראת גם בשם 'מלח' כי כאשר היו באים עניים לביתה לבקש ממנה לחם, והיא היתה נותנת להם מלח למרות שהיה בידה לתת להם צדקה. על כן העניים היו מתפללים עליה לרעה ומבקשים מה' יתברך שיעשה אותה 'תל מלח'. ואז היא היתה שומעת ועונה 'אמן' כי חשבה שתפילתם לטובה עליה ('ילקוט ראובני' פרשת וירא ד"ה ותבט אשתו בשם 'מדרש פליאה', 'מדרש תלפיות' ענף אשה ד"ה 'שמה של אשת לוט' בשם 'מדרש פליאה') לפי שהמלח נעשה מהמים ומהעפר שהם שני יסודות גופניים ממשיים בשונה מיסוד הרוּח והאש, והיא רצתה שכך גם תהיה מציאותה לאורך ימים בעולם הגשמי הזה ולהיות נראית לעין כמו האנשים החיים העומדים בעולם. וזה בשונה מהמתים שנאבד גולמם וממשיותם בהיותם חוזרים להיות 'אַין' ('מדרש תלפיות' ענף אשה ד"ה 'אמנם כיון שהמים והעפר').

ומעשה היה באותה העת בשתי נערות מסדום ('בראשית רבה' מט, ו) שאחת מהן היתה בתו של לוט (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה 'זוהר פ' וירא' מהזוהר), אשר ירדו לשתות ולמלאֹת מים בכדיהן ('בראשית רבה' מט, ו). וכשהנערה שהיתה בתו של לוט (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה 'זוהר פ' וירא' מהזוהר) ראתה כי פניה של חברתה חוֹלַנִיוֹת, היא שאלה אותה לשלומה. החברה ענתה לה כי נגמרו לה המזונות והיא נוטה למות. כאשר שמעה זאת הנערה היא לקחה את כדה מילאה אותו בקמח והחליפה בין הכד שלה לכד של חברתה הרעבה. אנשי סדום הרגישו בדבר שנעשה ואז הוציאו החוצה את הנערה שנתנה את הקמח ('בראשית רבה' מט, ו), שהיא בתו של לוט (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה 'זוהר פ' וירא' מהזוהר), ובעוד שהיא צועקת הם שרפו אותה. ועל זה אמר ה' "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַֽעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (בראשית יח, כא) ('בראשית רבה' מט, ו).

באותו הלילה שבאו המלאכים לביתו של לוט, היתה אשתו פוחדת שמא ייוודע על האורחים ויגידו שגם ידה היתה במעל הזה ויהרגו אותה כפי שעשו לבתה. לכן כאשר לוט הביא את האורחים, הוא ואשתו חילקו את הבית לשניים, ולוט הושיב את האורחים בחלקו ולא בחלק של אשתו. וזה מה שאמר לוט "רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית יט, ח) ('מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה זוהר 'פ' וירא הנערה' והלאה). ללוט היה די קמח ובשר ברשותו על מנת לתת לאורחים ונתן להם. אך לאשתו אמר כי האורחים הביאו עמהם את כל מאכלם והוא מבקש ממנה רק מלח שהוא דבר קל המצוי תחת ידה, על מנת לתקן להם את המאכל. לוט חשב שעל מעט כזה אשתו לא תקפיד ותיתן להם, אך אותה המרשעת הקפידה ('נזר הקודש' בראשית נ, ח ד"ה מצות גדולה) ורצתה לפרסם כי אין רצונה באורחים הללו ('מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה זוהר 'פ' וירא הנערה' והלאה) לכן הלכה אל שכנותיה לבקש מלח עבור האורחים, על מנת שידעו עליהם אנשי העיר ('בראשית רבה' נא אות ה, 'מדרש תלפיות' ענף אשת לוט ד"ה כפי זה אין).

ה' הכה את סדום ב'מבול של מלח' ומכה זו נדבקה באשת לוט

הקב"ה המטיר על סדום ועמורה "גָּפְרִית וָאֵשׁ" וגם מטר כפי שנאמר "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית יט, כד) ועל ידי הגפרית והאש נהפכו המים שירדו לשריפת מלח ('ביאור הרד"ל' על פרקי דרבי אליעזר פרק כה אות עט ד"ה ונעשית נציב מלח). 'מכת המלח' באה עליהם כיון שאנשי סדום היו אומרים שה' לא יביא יותר מבול לעולם כפי שהוא נשׁבע, ועל זה אמר ה' ש'מבול מים' הוא לא מביא אבל 'מבול של מלח' הוא כן מביא. וזה נרמז בתיבה 'מבול' שהוא גמטריא 'מלח' ('צמח דוד' על התורה למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת וירא ד"ה הכו בסנורים).

המלאך הזהיר את לוט לנוס מהר מהעיר בלי עיכוב ובלי להביט אחריו, על מנת שלא ידבק בו הענן שהיה מלא גוֹפרית אש ומלח כפי שאמר "וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" ('צמח דוד' פרשת וירא ד"ה הכו בסנורים). אך למרות האזהרה, אשתו של לוט הסתובבה והביטה על סדום על מנת לראות אם בנותיה הנשואות שנשארו בסדום הולכות אחריה ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק כה) כי נכמרו רחמיה עליהן ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ס ערך סדום דף קסא על הפסוק 'ותבט אשתו') ואז היא ראתה את הגופרית והמלח שירדו עליהם מן השמים והמכה הזאת היתה במחשבתה ונדבקה בה. כי ראיית החוֹלַיִים הנדבקים והמחשבה בהם מזיקה מאוד ויכולה להדביק את המתבונן ('פרושי רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא על הפסוק 'אל תביט מאחריך', 'רקנאטי' פרשת וירא ד"ה ותבט אשתו מאחריו).

באותה שעה התגלגל על אשת לוט העונש על מה שלא נתנה מלח לעניים ('אבן יקרה' על 'רקנאטי' פרשת וירא ד"ה וכבר דברתי בו), ותפילת העניים שתהפוך ל'תל מלח' נשמעה ('ילקוט ראובני' פרשת וירא ד"ה ותבט אשתו בשם 'מדרש פליאה', 'מדרש תלפיות' ענף אשה ד"ה 'שמה של אשת לוט' בשם מדרש פליאה) והיא הפכה לנציב מלח. והיה זה מדה כנגד מדה, שהיא לא נתנה לחם לעניים ולא חמלה עליהם לכן גם לא חמל עליה ה' יתברך והפך אותה לנציב מלח (עפ"י 'רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא יט, כו) אשת לוט ירדה ממדרגת אדם למדרגה התחתונה של דומם ('יד יהודה' על מאמר 'אם כל חי' להרמ"ע מפאנו סימן ו ד"ה אשתו של לוט) על ידי שהתגלגלה בתוך מלח ('נשמת חיים' מאמר רביעי פרק השלש עשרה) כפי שהם גלגולי הדומם – במים או במלח (עפ"י 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה ויש עלייה אחרת). נשמתה של אשת לוט לא המשיכה להתגלגל יותר והיא נשארה שׁם דוממת. לכן אמרו רבותינו שכל הרואה את אשתו של לוט מברך "ברוך דיין האמת" (ראה גמ' ברכות דף נד ע"ב) ('ספר גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות קג, 'גולל אור' מערכת ע ערך עדית) ולא אמרו כל הרואה את 'נציב המלח' – כי התכוונו לנשמתה הנמצאת שם ('ספר גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו אות קג).

נציב המלח נשאר קיים במשך שנים רבות, וכל אותן השנים היו לוֹחֵכִים אותו שוורים והוא היה יורד עד רגליו, ובבוקר היה צומח מחדש ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק כה) וחוזר שוב פעם לקדמותו הראשונה ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם מערכת ע ערך 'עדית'). וכן בכל עת של חידוש הלבנה היה 'נציב המלח' מתרבה, ובהתמעטותה של הלבנה היה מתמעט (פירוש 'הרוקח' פרשת וירא יט, כו ד"ה בפר' דר' אליעזר). ובזה התקיים 'רצונה' של אשת לוט להיות מציאות קיימת בעולם הנראית לעין, שהרי 'נציב המלח' לא היה כלה לעולם וכמה שלקחו מאותו המלח הוא לא החסיר כלום, והיה בבחינת ממשוּת כמו מים ועפר ('מדרש תלפיות' ענף אשה ד"ה 'והקב"ה עשה גם שניהם'). אשת לוט באה על עונשה מדה כנגד מדה, לפי שעינה היתה צרה באורחים ולא נתנה להם אפילו מלח, לכן כעונש היו באים לה כמה 'אורחים' בכל יום לאכול מגוּפה ('פדה את אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת הצד'י אות ג ד"ה ומצאתי).

נציב המלח היה צריך להיות קיים עד היום הזה (עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק כה ד"ה וראתה אחריה) כדי שיהיה זכר לנפלאותיו של הקב"ה ('ילקוט שמעוני' פרשת בשלח בסוף רמז רנו), אלא שכעבור כמה שנים היה בסביבה רעש אדמה ויצא ים המלח מגבולו ושטף כברת ארץ מסביב, ובתוכו נשטף גם נציב המלח והוא התכסה בתוך הים. ומאז רעש האדמה ועד היום הוא כבר לא נראה יותר ('ביאור הרד"ל' על פרקי דרבי אליעזר פרק כה אות פ ד"ה עדיין היא עומדת). והתורה ציוותה "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג) כחלק מהתיקון לאשת לוט שהפכה להיות נציב מלח ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם מערכת ע ערך עדית מהרמ"ע מפאנו).

קיומו של המלח בשלחן מבטל קטרוג מהאדם וטיבול הלחם בו מבטל דינים

שולחנו של אדם נחשב למזבח ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויקרא ד"ה ועוד דרשו במקום, 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש בחלק 'דרך סעודה' דיני ברכות מחמשה מיני דגן אות יט) לפי שהוא מכפר עליו ('פענח רזא' פרשת פנחס ד"ה את קרבני לחמי) והאכילה דומה לקרבן ('אור צדיקים' בחלק 'דרך סעודה' דיני ברכות מחמשה מיני דגן אות יט, 'מזמור לאסף' דיני הבציעה של המוציא ד"ה לא יבצע עד שיביאו), לכן יש מצוה להביא מלח על השולחן ('אור צדיקים' בחלק 'דרך סעודה' דיני ברכות מחמשה מיני דגן אות יט) עוד לפני שבוצעים על הלחם ('מקור חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר הלכות הסעודה סימן קסז, ב, 'מזמור לאסף' דיני הבציעה של המוציא ד"ה לא יבצע עד שיביאו) ושיהיה מונח עד אחרי ברכת המזון ('בן איש חי' שנה א' פרשת אמור אות י) שהנחתו שם הוא כמו המלח שׁשׂמו על המזבח במקדש. ורמז לכך שנאמר "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג) ('מקור חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר הלכות הסעודה סימן קסז, ב, 'שפתי כהן על התורה' פרשת ויקרא ד"ה ועוד דרשו במקום) כלומר שלא נאמר "קרבן" אלא "קָרְבָּנְךָ" ללמד שיש לשים מלח גם על שולחנו של האדם ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויקרא ד"ה ועוד דרשו במקום). והאר"י ז"ל היה מזהיר בזה מאוד ('נגיד ומצוה' כוונת הנטילה עצמה ד"ה מורי ז"ל הזהירנו מאד).

צריך ליזהר להביא מלח על השולחן בכל סעודה, גם על מנת שלא יקטרג השטן ('אור צדיקים' לר' מאיר פאפירש בחלק ספר מוסר אות עב). כי בשעה שישראל ממתינים זה לזה עד שייטלו את ידיהם לסעודה הם נמצאים בלי מצוות והשטן מקטרג עליהם, ואז 'ברית מלח' שבשלחן הוא זה שמגן עליהם ('תוספות' גמ' ברכות דף מ ע"א ד"ה הבא, 'סגולות ישראל' מערכת מ אות לה בשם הב"י ממדרש, 'זרע שמשון' פרשת וירא דף כא ע"א טור ב ד"ה 'פסוק ותהי נציב מלח' בשם המדרש), לפי שזה כוח המלח להכרית ולהשבית את כל 'הקליפות' עד שיהיו ל"אֶרֶץ מְלֵחָה" (ירמיה יז, ו) ('אוצר החיים' לר' מקומרנא מצוה קכ למלוח כל הקרבנות ד"ה 'ושורש המצות'). וזה הטעם שלוט ביקש מאשתו "תני מעט מלח לאורחים" כי הוא האמין לדברי המלאכים והיה יודע שהפורענות ממשמשת לבוא, על כן רצה להביא מלח לשולחן כדי שיגן עליהם. ועל כך ענתה אשתו "אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?!" וכוונתה שאין לדאוג מן הפורענות בעיר סדום כי היא מושפעת ברוב טובה, ואדרבא הנחת המלח היא פתיחת פה לשטן ('זרע שמשון' פרשת וירא דף כא ע"א טור ב ד"ה פסוק ותהי נציב מלח).

נוהגים לטבול את פרוסת 'המוציא' במלח ('פענח רזא' פרשת פנחס ד"ה את קרבני לחמי) שלש פעמים ('ספר זכירה' דף כא ע"א ענין נטילת ידים וסעודה ד"ה סגולה כתבו המקֻבלים) לפי שהקרבן נקרא 'לחם' כפי שנאמר "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח, ב) ('פירושי סידור התפילה לרוקח' חלק א' פרשת התמיד ד"ה ואמרת ואמרת) וכן שנאמר על חלקי הקרבן "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לה'" (ויקרא ג, טז) (רש"י במדבר כח, ב) ומכוונים בהטבלה כי 'לחם' ו'מלח' הן אותן האותיות רק שהלחם הוא כנגד 'החסדים' ואילו המלח הוא כנגד 'הגבורות' ובטיבול הזה ממתקים את הגבורות על ידי החסדים ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה 'כונת הבציעה והמלח' עיי"ש. ראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים סימן לו ד"ה ודע כי כל מה שנאמר). ואם האדם לא מביא מלח לשלחן הוא לא יכול למתק את הדין כי אינו מטביל, ולא מקיים את הסגולה הנפלאה להפוך את הדין לרחמים ('מזמור לאסף' דיני הבציעה של המוציא ד"ה לא יבצע עד שיביאו) ולסלק על ידי כן את 'הקליפות' מהשולחן (עפ"י 'אור צדיקים' סימן כג אות יז).

סגולת המלח להגן מפני הפורענויות ולהרחיק המקטרגים והמשטינים

המלח מגן מפני הפורענויות ('אור צדיקים' בחלק 'דרך סעודה' דיני ברכות מחמשה מיני דגן  אות יט, 'מקור חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצר הלכות הסעודה סימן קסז, ב, 'זרע שמשון' פרשת וירא דף כא טור א ד"ה וטעם הפיכת ההרים, 'בן איש חי' שנה א' פרשת אמור אות י) לכן היו שׂמים מלח סדומית עם סמני הקטורת כפי שנאמר "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ" (שמות ל, לה) (ראה גמ' כריתות דף ו ע"א, וכן רמב"ן שמות ל, לה), כי גם הקטורת מסלקת חרון אף מהעולם שנאמר "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ" (דברים לג, י) ('שפתי כהן על התורה' פרשת שמיני ד"ה ולקח מלא המחתה). והטעם ש'מלח סדומית' מסוגל גם לסמא את העיניים (ראה גמ' עירובין דף יז ע"ב בשם רב חייא בר אשי, גמ' חולין דף קה ע"ב בשם ר' יהודה בריה דרבי חייא) זה משום שהפורענות הראשונה אשר באה על אנשי סדום בשעה שהמלח לא הגן עליהם היתה מכת הַסַּנְוֵרִים כפי שנאמר "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח" (בראשית יט, יא) ('זרע שמשון' פרשת וירא דף כא טור א ד"ה וטעם הפיכת ההרים).

יש מנהג שֶׁבְּעֵת בדיקת החמץ מוליכים עם הבודק קערה עם מעט מלח, משום שהשטן והפמליא שלו מתקנאים הרבה במצות בדיקת החמץ ועל ידי שמוליכים עם הבודק מלח דוחים את המשטינים והמקטרגים, בדומה למלח ששמים על השולחן. וגם המלח הוא סימן טוב שיזכו לשנים רבות לחפש את החמץ בכל שנה ושנה, כי המלח הוא סימן לקיום שעליו נאמר "בְּרִית מֶלַח" (דברי הימים ב' פרק יג, ה) ('בן איש חי' הלכות שנה א' פרשת צו אות ו). ומקובלת מהרמב"ן ('ספר זכירה' ענין תפילת הדרך ד"ה קבלה מהרמב"ן) סגולה לשמירה בדרך, שכשיוצא האדם ייקח מעט מלח ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי זצ"ל מערכת ד, ז) ויאמר עליו שבע פעמים את המזמור "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב: יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם: הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם: וְהַמַּטִּים עַקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה' אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכה, א - ה), ואחר כך ישליך את המלח לפני האויב או ביניהם וינצל ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר ענין תפילת הדרך ד"ה קבלה מהרמב"ן) ודבר זה בדוק ומנוסה ('דבק מאח' מערכת ד, ז).

ועוד סגולה נפלאה ('דבק מאח' מערכת י' אות טז ד"ה ימי העומר) וסוד גדול ('קונטרס היחיאלי' בית השם 'סדר העומר' ד"ה סגולה וסוד גדול) לקחת בלילה הראשון של ספירת העומר מעט מלח בידו, ולקרוא עליו את מזמורי התהלים קכב, קלא, קלג. אחר כך לקרוא את 'פרשת העומר' המופיעה בסידורים לפני סדר ספירת העומר. ואז לומר תפילה זו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, בזכות ספירת העומר אשר ציוויתנו בתורתך ובזכות שמותיך הקדושים והטהורים היוצאים מהמזמורים האלו היוצאים מראשי תיבות וסופי תיבות ובזכות אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב, שיהיה זה המלח לי לשמי פלוני בן פלוני ולכל מי שיישא המלח הזה עליו, יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר רע. אמן כן יהי רצון". ואז יברך ויספור את העומר בזמן שהמלח בידו. ובכל ימי ספירת העומר יברך ויספור עם המלח בידו, ויזהר שלא ישים את המלח על הארץ. ואז המלח הזה יהיה מסוגל הרבה מאוד לעין הרע ויועיל כמו קמיע מומחה ('דבק מאח' מערכת י' אות טז ד"ה ימי העומר, 'קונטרס היחיאלי' בית השם 'סדר העומר' ד"ה סגולה וסוד גדול, 'ספר 'סגולות ישראל' מערכת ס אות ל  בשם ספר בית הבחירה), כן יהי רצון