חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת אחרי מות קדושים – קדושת הכהנים

ה' ציוה על עבודת הכהנים במקדש. כמו שנאמר בעבודת יום הכפורים "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז, ג  - ו). הקב"ה הוסיף והזהיר על קדושתם של הכהנים שנאמר "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא, ו). וציוה את שאר בני ישראל לשמור על קדושתם של הכהנים שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, ח), "וְקִדַּשְׁתּוֹ" זה הכהן ('תרגום יונתן' ויקרא כא, ח) שיש להקדימו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון (גמ' גיטין דף נט ע"ב). 
ויש להתבונן, מה היא הקדוּשה והמעלה היתירה שיש לכל הכהנים בני זרע אהרן הכהן, על פני כל שאר עם ישראל הקדוֹשים?
הכהונה עברה ממלכי צדק מלך שלם לאברהם אבינו איש החסד
בתחילה נמסרה 'הכהונה' לשׁם בנו הבכור של נח אשר היה משרת לפני ה' יתברך ביום ובלילה, והוא היה נקרא גם "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" שעליו נאמר "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק ח). מלכי צדק ידע בנבואה כי אברהם אבינו הוא הנבחר מכל זרעו וראוי ליטול את הכהונה ממנו, לכן על אף שאין דרכו של מלך לצאת עם אוכל ומשקה הוא הקדים והוציא לאברהם לחם ויין שנאמר "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן" (בראשית יד, יח), ובזה מַלְכִּי צֶדֶק רמז לאברהם אבינו על הכהונה ('עץ הדעת טוב מאמרים' לר' חיים ויטאל מאמר לכהונה ד"ה ונבאר אומ' וד"ה ונבאר עתה) ולימד את אברהם הלכות כהונה גדולה, כשהוציא דווקא "לֶחֶם" כנגד 'לחם הפנים' וכן "יָיִן" כנגד הנסכים שמקריבים ('בראשית רבה' מג, ו). ועל ידי שהתקרב מלכי צדק שהיה כהן וממדת החסד אל אברהם אבינו שהיה איש החסד –הם התגברו יחד על מלך סדום שהיה ממדת הגבורה והאכזריות אשר בא לקראת אברהם אבינו (ראה בראשית יד, יז) ('בת עין' פרשת לך לך דף ו ע"א ד"ה ויצא מלך סדום).
מַלְכִּי צֶדֶק גילה לאברהם כי הוא נבחר לנחוֹל את כהונתו שנאמר "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט), "בָּרוּךְ אַבְרָם" כלומר ברוך הוא אברהם שנבחר להיות כהן "לְאֵל עֶלְיוֹן" ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה ונבאר עתה סדר). מטעם זה מלכי צדק הקדים לברך את אברהם אבינו מדעתו ורצונו לפני שבירך את ה' שנאמר "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, יט – כ), כי כך היא הדרך שהכהן מתברך תחילה בכתר כהונה ואחר כך הכהן מברך להקב"ה, כפי שר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול בירך את ה' יתברך כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים (ראה גמ' ברכות דף ז ע"א) ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה ונבאר אומ'). אמנם מתוך ענוותנותו של אברהם אבינו הוא השיב לשׁם בן נח שאין ראוי להקדים ברכת עבד לברכת אדונו (ראה גמ' נדרים דף לב ע"ב, 'ויקרא רבה' כה אות ו) ורצה לתת בזה כבוד לה' יתברך. אך לא היה בכוונתו לחלוק על שׁם בן נח הצדיק, שהרי צדק בדבריו ולא טעה בכך שהקדים את ברכת אברהם לברכת ה' ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה ואח"כ הודיענו). 
לאחר שמלכי צדק בירך את אברהם ואת ה', עברה הכהונה ממלכי צדק מלך שלם אל אברהם אבינו (גמ' נדרים דף לב ע"ב, 'ויקרא רבה' כה אות ו) ונשאר מלכי צדק עצמו ככהן אך לא שאר זרעו ('עץ הדעת טוב מאמרים' בסוף 'מאמר לכהונה'), למעט אברהם אבינו שהיה מזרעו והתכהן (עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' פרק ח) וכפי שנאמר לאברהם "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (תהלים קי, ד) ('ויקרא רבה 'כה, ו). מלכי צדק הסביר מדוע נבחר דווקא אברהם אבינו, משום ש"אֵל עֶלְיוֹן" הוא החסד שברא "שָׁמַיִם וָאָרֶץ" כפי שנאמר "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג). וכנגד זה נבראו השמים והארץ גם בזכותו של אברהם (ראה 'בראשית רבה' יב אות ט, וכן 'בראשית רבה' מג אות ז) אשר שורשו הוא ב'חסד', כפי שנאמר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, כ) לכן הוא ראוי לשמש לפני ה' יתברך ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה ד"ה 'ועדין אנו צריכים' ועיי"ש עוד בדבריו הנפלאים).
אברהם אבינו שהיה כהן ומצד החסד סידר את עצי המערכה לעקידת יצחק כמו שהכהנים שהם מצד החסד עתידים היו לסדר את עצי המערכה לקרבן תמיד של שחר. ולכן כשם שאברהם אבינו סידר לבדו את העצים, כך גם הצטוו ישראל לעתיד לבוא בזמן המקדש שכהן אחד יסדר את העצים בקרבן התמיד של שחר ('מעשה רוקח' על התורה' לר' אלעזר רוקח בחלק ליקוטים דף מו ע"ב ד"ה טעם נכון למה). וכשם שהכהונה היתה בתחילה אצל שׁם בן נח מכוח היותו בכוֹר ועברה אחר כך לאיש ה'חסד' אברהם אבינו ('עץ הדעת טוב מאמרים' מאמר לכהונה, וראה ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק ח' ד"ה שהיה בכור), כך היתה בתחילה הכהונה בידי הבכורים בעם ישראל ולאחר שחטאו במעשה העגל ניתנה הכהונה לבני אהרן (ראה רש"י שמות לב, כט ושפתי חכמים שם) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל ספר יחזקאל ד"ה גם בזה תבין) שהם מצד 'החסדים' ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק כגכ) (להרחבה בעניין החסד של אברהם אבינו ראה מאמרינו לפרשת חיי שרה – 'מצות גמילות חסדים').
אהרן ובניו התקדשו לכהונה וצריכים שמירה על קדושתם
ה' ציווה את משה רבינו והוא קירב ויִחֵד והדביק את אהרן ובניו בה' עד שהם נעשו כמו קרבן, ו"הקריב" אותם בסוד "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' " (ויקרא א, ב), וכן שנאמר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמות כח, א) ועוד שנאמר "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו" (ויקרא ח, ו) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקרא ד"ה ועתה נחזור בפרטיות). אהרן הכהן ידע ברוח הקודש שהוא עתיד לעלות קרבן לה' יתברך, לכן שמח כאשר ראה את משה רבינו שנאמר "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). והוא אכן נעשה כמו קרבן חטאת, ונרמז במה שנאמר על אהרן "וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת" (ויקרא ט, כב) ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק ז).
על ידי הקרבת אהרן ובניו הסתלקה מהם 'הזָרוּת' והם נעשו קְדוֹשִים ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקרא ד"ה ועתה נחזור בפרטיות) ביותר ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר וגומר' מהרמ"ק) ומאז יש לכהנים קְדֻשָּׁה גדולה (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'דנפקא וגומר זה' ממהרח"ו) שבגינה הם צריכים לשמור משמרת הקודש ביותר ולהתנהג בחסידות, על דרך שנאמר "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ז) ('פלא יועץ' תחילת ערך 'כהן'). וה' הוסיף לקדשם במצוות נוספות כדי שתשמר ולא תיפגם מידתם ('רקנאטי' תחילת פרשת אמור ד"ה ויאמר, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות  להרדב"ז מצוה שיו). וכן יש בכוח קדושתם לבטל את 'עשרים וארבע מיני טומאה' של הנחש, שהתגברו בעקבות חטא אדם הראשון אשר קלקל בעשרים וארבע תכשיטי חוה שהיו כנגד עשרים וארבע צירופי שם אדנוּ"ת. וזה נעשה על ידי הכהנים בעת הקרבת ואכילת הקרבנות בבית המקדש באמצעות עשרים וארבע משמרות כהונה ('זרע שמשון' פרשת תזריע ד"ה 'עי"ל שידוע מה' עפ"י הזוהר).   
מכוח קדושתם היתרה של הכהנים יש ביניהם קפדניים, ודבר זה הוא כמו שישנם תלמידי חכמים שמחמת ריבוי תורתם נעשים כעסניים (ראה תענית דף ד ע"א, וכן זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה ואי תימא וד"ה רוגזא דרבנן). לכן לכהנים המבקשים לגרש את נשותיהם התקינו גט מיוחד הנקרא 'גֵּט מְקֻשָּׁר' שהוא גט מורכב הכולל תפירות וכמה חתימות עדים, על מנת להאריך את משך הכנתו (ראה גמ' בבא בתרא דף קס ע"א, ורש"י שם ד"ה מקושר עדיו מאחריו) ומתוך כך הכהן כבר יחזור בו, יתרצה לאשתו ולא יבוא לגרשה. וזה הטעם שכאשר היה הנביא מוכיח את ישראל על מידת הכעס שלהם הוא המשיל אותם לכהנים שנאמר "וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן" (הושע ד, ד) כלומר שהוכיח את העם הפשוט שהם רתחנים וקפדנים כמו הכהנים ('נועם אלימלך' פרשת משפטים ד"ה וזהו ואלה המשפטים).
כל הכהנים אוחזים במידת 'החסד' של אביהם אהרן הכהן 
כל הכהנים באים מצד 'החסד' (השמטות הזוהר ח"א סימן כד דף רנו ע"ב ד"ה תא חזי, 'טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות עשה מצות עבודת הקרבנות דף ו ד"ה 'ועתה הבן' וכן שם במצות עשה מצות שילוח טמאים דף יב ד"ה ובספר הזוהר מצאתי, 'אמרי נועם' לר' מדז'יקוב ליום הכפורים דף לד ד"ה בפסוק ומלכי צדק) ופעולתם היא לעורר חסדים ('אגרא דכלה' פרשת קרח ד"ה ויאבדו מתוך הקהל) ולהמשיך 'רב חסד' ו'רחמים' על העולם בשליחות ה' יתברך ('בת עין' פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה בפי' רש"י להזהיר הגדולים)  ועליהם נאמר "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח) ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק ה' ד"ה הרי כל הדברים האלו). לכן הכהנים נקראים בתורה בשם "בְּנֵי אַהֲרֹן" כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא כא, א) וזה על שם אהרן אביהם שהיה איש חסד "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (ראה פרקי אבות א, יב) ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת אמור).
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהיה משבט לוי ולא התכהן בתחילה, קיבל כהונה אחרי המעשה עם המדינית שנאמר "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא - יג) והיה זה על ידי שהתלבשו בו נשמותיהם של נדב ואביהוא בני אהרן הכהן שהיו כהנים המשוחים מצד 'החסד', ואז נכנס גם הוא 'בחסד' לכהונת עולם ('אגרא דכלה' פרשת פינחס ד"ה במדרש פנחס בן אלעזר). ונרמז הדבר קצת בשמו 'פינחס' שהן אותיות 'פני חסד' שהיא מדתו של הכהן המושך כוח מן החסד ('רבינו בחיי' במדבר כה, יג ד"ה כתב החכם) (להרחבה בעניין פנחס בן אלעזר הכהן ראה מאמרינו לפרשת פינחס – 'מעלתו של פינחס').
ומשום ש'הקליפה' בעולם הזה נאחזת במי שאוחז ב'גבורות' ואילו האוחז ב'חסדים' הרע שבו הוא מיעוט, לכן מעלת הכהנים גדולה ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק כג). וכן מטעם אחיזתם של הכהנים ב'מדת החסד' גם טומאת הזוהמא שבאה בעקבות המעשה הקדמון של הנחש עם חוה היא פחוּתה אצל הכהנים ביחס לשאר עם ישראל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת אמור ד"ה והענין הוא כי הטומאה). ומעלתו של 'הכהן הגדול' גדולה יותר ממעלת שאר הכהנים, כי כנגד מה שהכהן הרגיל אוחז ב'חסד' הרי שהכהן הגדול אוחז ב'חסד שבחסד' (עפ"י 'מראית העין' להחיד"א מסכת סנהדרין דף קי ד"ה וסתרתה למזייה). מטעם זה חותמו של הכהן גדול שבו נחתם פך השמן בימי החנוכה היה האות ח', שהיא כנגד שלש עשרה מדות הרחמים, כאשר האות ח' בכתב אַשּׁוּרִית בנויה מאותיות ו' ו-ז' צמודות, שהן בגמטריא שלש עשרה. וכנגד חותמו של כהן גדול תיקנו ח' ימים לימי החנוכה ('בת עין' לר' אברהם דב מזיטאמיר דרוש לחנוכה דף כב ע"ב ד"ה עוד יש לומר בדרך זה שכפי הנראה).
הכהן נאסר באישה גרושה חללה וזונה כדי שלא יחלל את קדושתו 
התורה אסרה על הכהן לשאת 'זֹנָה' 'חֲלָלָה' ו'גְּרוּשָׁה' שנאמר "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹקָיו" (ויקרא כא, ז) כי שלושתן מורות על דחייה מהקודש אל הקליפות ('של"ה הקדוש' תורה בכתב פרשת ויקרא ד"ה אחר כך מזכיר). ויחד עם ה'אלמנה' שנאסרה לכהן גדול הן כולן כנגד ארבע מראוֹת שראה יחזקאל הנביא "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב" (יחזקאל א, ד) שמשם באות רוחות הטומאה לעולם. לכן לא ראוי לכהן שהוא ממדת החסד להשפיע בהם. אמנם האלמנה היא רומזת למראה "נֹגַהּ" וקרובה לַקְּדֻשָּׁה, לכן מותרת לכהן הדיוט שאין קדושתו גדולה, ונאסרה לכהן גדול בהיותו מקוּדשׁ יותר לה' שנאמר "כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ" (ויקרא כא, טו) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער שמונים ואחד ד"ה ועל דרך האמת). וככלל אין לחבר שני הפכים ולעשות את הקודש של הכהנים ביחד עם 'החוֹל' שהם הביאוֹת האסורות הבאות מכוחות השמאל מצד הטומאה, שאין ראוי לכהן שהוא מצד החסד להשפיע בהן ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג, 'רקנאטי' פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו).
אישה שהפקירה את עצמה נקראת בשם 'זונה' לפי שהיא 'זנה' את עצמה מכוחות הטומאה ונהנית מהם. לכן השם 'זונה' הוא גם מלשון 'מזון' ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור ד"ה אשה זונה). אישה זו מאבדת מצניעותה, וכשאבדה צניעותה גם קדושתה מסתלקת ממנה בלי ספק. לכן היא אסורה לכהן כי הוא קדוֹש ואילו היא איבדה את קדושתה ולא ראויה להידבק בגופו הקדוש (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש). וכן אישה שנולדה מן הפסולים שבכהונה או שבא עליה אחד מן הפסולים שבכהונה נקראת 'אישה חללה' לפי שנתחללה מן הכהונה ואיבדה את קדושתה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש). והיא גם נקראת 'חללה' משום שהיא 'חלוּלה' לקבל את הטומאה ואז 'החיצונים' נאחזים בה, כי אם הם מוֹצְאִים גוף 'חָלוּל' הם נכנסים שם. משום כך אדם הרוּג נקרא גם בשם 'חָלָל', על שהוא חָלוּל מהנשמה ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור ד"ה אשה זונה) שהסתלקה מגופו, וגם בו נאחזים ושׁורים כוחות הטומאה.
וכן 'אישה גרוּשה' לא על חינם התגרשה והתגלגל הדבר מן השמים שתתגרש, אלא שהוא סימן כי בוודאי קלקלה באיזה קלקול המאבד את קדוּשתה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש) וחל עליה כוח הס"מ המפריד בין הדבקים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג), לכן היא אסורה לכהן שלא תאבד את קדושתו (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה והיו קדש). ויש אומרים שהיא אסורה לכהן משום שבא פירוד על ידה, שהרי כמו שהזדווגו הגופות למטה גם הזדווגו הנשמות קודם הבריאה למעלה ועל ידי הגט שנקרא 'ספר כריתות' נכרת זיווג הנשמות שבינו לבינה. לכן נאמר עליה "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז), לא נאמר "גְּרוּשָׁה מֵאִיש" אלא "גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ" – לומר שנפרדה ונעקרה מזיווגה. ועל כן 'גרוּשה' לא ראויה לכהן אשר מוֹ‍רֶה על הייחוּד ולא על הפירוד ('שפתי כהן על התורה' פרשת אמור ד"ה 'אשה זונה' ועיי"ש לגבי אלמנה) (להרחבה בעניין זיווג הנשמות ראה מאמרינו לפרשת חיי שרה – 'זיווגו של האדם').
כהן שעובר חלילה ונושא אחת מאלו הנשים האסורות לו, הרי הוא נעשה חלק מאותם כוחות הטומאה המכוונים כנגד 'חללה' 'זונה' ו'גרושה', ואין הוא יכול "להילחם" בהם כי הוא נכנס בחלקם וגורלם על ידי האישה שלקח ('עיר מקלט' פרשת אמור מצות רסז, רסח, רסט, 'טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוה קנה), ובית הדין כופים את הכהן לגרש את הנשים הללו על מנת שיוכל להתקיים בקדושתו (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה אשה זונה וחללה). ולכהן גדול נאסרה גם האלמנה בגלל קדושתו היתירה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שמונים ואחד). וכך יש ארבע נשים האסורות לכהנים – 'אלמנה' 'גרושה' 'חללה' ו'זונה', שכולן מקרבות את כוחות הטומאה. וכנגדן יש ארבע חיוֹת שבטוּמאה הנקראות גם בשמן והס"מ רוכב על גביהן ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רעד – רעה). ואין לחבר שני הפכים ולעשות את הקודש של הכהנים ביחד עם 'החוֹל' שהם הביאוֹת האסורות הבאות מכוחות השמאל מצד הטומאה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קעג, 'רקנאטי' פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו). 
כהן שנטמא בטומאת מת גורם שיכולים להידבק בו שאר הטומאות
טומאת המת הישראלי גדולה מאוד והיא אבי אבות הטומאה, משום שמיתתו היא על ידי מלאך המוות שהוא הס"מ הנקרא 'אבי אבות הטומאה'. לכן ציותה התורה הקדושה אזהרה גדולה לכהנים משרתי עליון, להתרחק מן הטומאה בכלל ומטומאת מת בפרט הנדבקת בכל סביבות המת עם הסתלקות הנשמה כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א) ('עיר מקלט' פרשת אמור מצוה רסד). כי רוח הטומאה היא מהקליפה ואילו הם קדוֹשים, ואם הם מושכים אליהם את רוח הטומאה ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'יהיב חלשותא' מהרמ"ק) והיא נדבקת בהם ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה) אז הם מחללים את קדוּשתם העליונה ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה 'יהיב חלשותא' מהרמ"ק) ונותנים לחיצונים אחיזה למעלה במדת החסד ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה).
הכהנים זכו שכוחות 'החיצונים' מתרחקים מהם כדרכה של 'הטומאה' הבורחת מפני הקדוּשה בסוד הפסוק "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (בראשית טז, ח) וטבע זה של הכהנים הוא מעל טבעם של שאר ישראל. אך בעניין המיתה, כוחות הטומאה כן יכולים להידבק בכהנים על אף קדושתם בעוד נשמתם בקרבם בגלל חטא אדם הראשון שנגזרה עליו 'המיתה'. ואם חלילה נטמא הכהן 'בטומאת מת' אזי גם לשאר כוחות הטומאה שהיו מרוחקים ממנו בדרך טבעו יש יכולת לבוא ולהידבק בו ('שם משמואל' פרשת אמור שנת תרפ"ב דף שלב ד"ה נראה לפרש). ולכן על אף שהיה ראוי לצוות את הכהן לעסוק בקבורת מתים שהוא 'חסד של אמת' כפי מדת החסד שהוא אחוז בה, ציוה ה' יתברך שלא יטמא למתים מחמת גודל קדושתו ('בת עין' פרשת אמור דף פו ע"ב ד"ה בפי' רש"י להזהיר הגדולים על הקטנים).
ובשל רחמיו המרובים של ה' יתברך הותר לכהן להיטמא לקרוביו על מנת לעשות נחת רוח לנפטרים שנאמר "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כא, ב – ג). והכהן אף מצוּוה בכך, לפי שהאבלות היא מצוה מהתורה ('עיר מקלט' פרשת אמור מצוה רסד. ראה רמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פרק שני, ו - ז) וזהו חסד עם המתים המוטלים עליו ('רקנאטי' על התורה פרשת אמור ד"ה כי אם לשארו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת אמור סוף ד"ה אם כן לזה). וכיון שבשעה שהכהן אָבֵל אין לו אחיזה ב'מדת החסד', לכן על אף שהוא נטמא לקרוביו אין 'החיצונים' יכולים בעקבות כך להיאחז ב'מדת החסד' למעלה ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אמור דף עג ע"א ד"ה אמור מעתה).
כל עבודת הכהנים היתה בכוח מדת החסד שהשפיעה על מעשי ידיהם
כפרת האדם על ידי הקרבת הקרבנות היא חסד מאת ה' ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' ויקרא דף קי ע"ב ד"ה והקריבו בני אהרן), לכן נעשית דווקא על ידי הכהנים שמדתם היא בחסד ('סמיכת חכמים' בהקדמה דף נב ע"א טור ב ד"ה נ"ל לתרץ, 'מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' ויקרא דף קי ע"ב ד"ה והקריבו בני אהרן) ויונקים מן החסד ('סמיכת חכמים' בהקדמה דף נז ע"ב טור ב ד"ה נ"ל והנה הפגם של שלשה העולמות), ולא על ידי הלוים שהם מצד הדין ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה ג, ז ד"ה ובזה ינוח לנו). ובכפרה זו של הכהן מתקיים "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן" (משלי טז, ו) ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת אמור). ואף שפרטי עבודת הקרבנות הם בחינת 'דינים' כגון השחיטה הניתוח והשריפה – הרי שכולם מתמתקים על ידי הכהן שהוא 'חסד' ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל פרקי אבות א, ב ד"ה ועל העבודה) (להרחבה בעניין שהלוים הם מצד מדת הדין ראה מאמרינו לפרשת בהעלותך – 'עבודת הלוים במקדש').
לכן הכהנים משתתפים במעשה 'עגלה ערופה', לפי שמעצם היותם מצד 'החסד' הרי שהם יכולים לבטל את הקטרוג שנוצר בעקבות רציחתו של האדם כפי שנאמר "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דברים כא, ד – ה). מטעם זה דווקא הכהנים הם אלו שמבקשים כפרה ואומרים "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא, ח) (ראה 'תרגום אונקלוס' דברים כא, ח ו'תרגום יונתן' דברים כא, ח) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת שופטים עמוד גמילות חסדים ד"ה ואני אומר כי) (להרחבה על עניין עגלה ערופה ראה מאמרינו לפרשת שופטים – 'עגלה ערופה').
התורה נתנה לכהנים כל מה שהוחרם שנאמר "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח, יד), כי במקום שיש בו 'חרם' יש בו אחיזה אל הדין הקשה, ואין כוח לבטל את אותה האחיזה להכניע את 'החיצונים' ולהעבירם מגבוּל הַקְּדֻשָּׁה – כי אם לכהן לבדו שהוא סוד 'החסד' המכניע את הדין (הרמ"ד וואלי פרשת בחוקותי פרק כז ד"ה ואם גאול יגאל). וכן פודים בן בכור דווקא אצל הכהן, כי הסטרא אחרא מתגבר בבטן הבכור וצריך "לפדות" את הבכור ממנו, וזה נעשה באמצעות הכהן איש החסד שמקבל את כסף פדיונו על מנת לפצות את 'כוח הדין' מעליו, ואחר כך הכהן מוציא כסף זה לפרנסת עצמו ('מעבר יבק' שפתי רנננות פרק כב) (להרחבה בענין פדיון הבן הבכור ראה מאמרינו לפרשת בא – 'מצות פדיון הבן הבכור').
וכיון שצד ימין הוא צד 'החסד', לכן כאשר היו נותנים לכהן את חלקי הזרוע הלחיים והקיבה של הקרבן, נתנו לו דווקא את זרוע ימין ('טעמי המצות' למהרח"ו על 'ליקוטי תורה' פרשת שופטים ד"ה מצות ונתן לכהן) ואילו את זרוע שמאל היו פטורים מלתת לכהן ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת שופטים ד"ה מצות זרוע לחיים) כי הימין הוא חסד והשמאל הוא דין, ועל ידי נתינת המתנות האלו לכהן מושפע החסד מלמטה ונמשך שפע מלמעלה מ'מדת החסד' עצמה ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שמיני דף קטז ע"א ד"ה 'תורת כהנים וישא'). והכהן שהיה מצד החסד עשה עבודה בבית המקדש שהיא בסוד הגבורה – שחיטה, ניתוח, אש וכן הלאה, והכל על מנת להמתיקם על ידי הכהן שהוא איש החסד ('מובחר שבאבות' להאר"י ז"ל על פרקי אבות דף מא ע"א סוף ד"ה 'שמעון הצדיק' הובא בספר 'חבל נביאים').
ובברכת הכהנים נשפע הברכה והחסד לישראל על ידי הכהנים שהם אנשי 'החסד'. לכן הכהנים נושאים את כפיהם למעלה להורות שהם מקבלים את הברכה בידיהם לתת לישראל ('טעמי המצות לרבינו מנחם הבבלי מצוה קמו, 'מאירת עיניים' פרשת ויקרא ד"ה עוד על סוד הקרבן). ובאותה שעה שנמשך על ידם חסד ורחמים צריכים הכהנים שהם מצד 'החסד' להגביר את החסד על הדין על ידי שיגביהו את יד ימין שהיא חסד מעל יד שמאל שהיא דין ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שמיני דף קטז ע"א ד"ה תורת כהנים וישא). כך עשה אהרן הכהן בעצמו בעת שברך את ברכת הכהנים שנאמר "וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט, כב) (ראה רש"י ויקרא ט, כב), התיבה "יָדָו" נכתבה בלשון יחיד כנגד יד ימין, ללמד שצריכים הכהנים להגביה יד ימין קצת יותר מיד שמאל בשעת ברכת הכהנים (זוהר פרשת יתרו דף סז ע"א ד"ה וישמע יתרו, 'מאירת עיניים' פרשת ויקרא ד"ה עוד על סוד הקרבן. וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן קכח סעיף יב) (להרחבה בענין ברכת הכהנים ראה מאמרינו לפרשת נשא – 'ברכת הכהנים').
מטעם זה התורה החמירה בבת כהן שזנתה כפי שנאמר "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט) לפי שכל עבודתו של הכהן הוא לעורר את החסד, וכאשר יש לו חלילה בת שמזנה אזי מתעורר קטרוג המעורר את 'הדין', שזה הוא היפך ענין 'החסד'. לפיכך צריך לבער מן העולם את הבת שזנתה ומיתתה דווקא בשריפה שנאמר "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט) שהשריפה היא ממידת הדין שתוקף הקטרוג מתעורר מצדה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה ובת איש כהן(.
טהרת הנגעים היא על ידי הכהן איש החסד שמרחיק את כוחות הטומאה
מטעם זה גם טומאת וטהרת נגעים היא רק על ידי הכהן ולא על ידי שום רופא, לפי שאין כוח לרפואות חוֹמריוֹת של בשר ודם להרחיק את כוחות הטומאה הרוחניים המתלבשים על הנגעים של הטמא. וזה מה שציותה התורה "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב) (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע תחילת פרק יג), משום שכל אלו הם 'דינים', והדינים מסורים תחת יד 'החסד' בסוד "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" (בראשית כב, ט) שנאמר על אברהם שהיה חסד ויצחק שהיה גבורה. לכן רפואתו של המצורע היא דווקא על ידי הכהן שהוא מצד החסד ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה והובא אל הכהן, 'שם משמואל' פרשת חיי שרה שנת תרע"ד דף רכט ד"ה ענין שליחת אליעזר).
רק הכהן שמידתו חסד יכול להרחיק את הטומאה הרוחנית הזאת של הצרעת, שאם יאמר הכהן "טמא" אזי אותו כוח טומאה מתיישב בו, והנגע מתקשה ומתפשט. ואם יאמר הכהן "טהור" אזי כוח הטומאה מסתלק והנגע מתרפא על ידי החסד של הכהן – כך שהכל נגזר על פיו (הרמ"ד וואלי פרשת תזריע תחילת פרק יג). וזו הסיבה שהדבר היה חייב להתבצע באמצעות הכהן עד שאפילו אם הכהן היה עַם הארץ והישראלי תלמיד חכם, עדיין היה צריך התלמיד חכם ללמד את הכהן מה לדבר בכדי שהוא זה שיאמר 'טהור' או 'טמא'. החכם היה אומר לכהן "אמור טמא!" והכהן היה אומר "טמא!", או שהחכם היה אומר לו "אמור טהור!" והכהן היה אומר "טהור!", ורק אז היה נטמא או נטהר האדם (ראה גמ' ערכין דף ג ע"א, ורש"י בגמ' ערכין דף ג ע"א ד"ה שאינו נקי) ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה והובא אל הכהן).
על ידי קדושתו הרבה של הכהן לא היתה יכולה טומאת הצרעת לעבור ולהידבק בו, כי היתה נדחית מפניו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב) וכוחות הטומאה שלעומתו היו בורחים ממנו ('שם משמואל' פרשת חיי שרה שנת תרע"ד דף רכט ד"ה ענין שליחת אליעזר). אך אם היו מתעסקים בענין טהרת הצרעת אנשים שאינם כהנים, אז אפילו אם הם היו תלמידי חכמים הרי שהיתה הצרעת נדבקת בהם כי קדושתם היא קלה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תרמ"ב). דווקא על הכהן היה מוטל לראות את הנגעים על מנת לבטל את טומאות 'הנחש', ולעשות תיקון לאותן הטומאות כאשר הוא מטמא בדיבורו את המצורע ועל ידי כן מחליש את כוחן. המצורע היה יוצא אז מחוץ למחנה ועל ידי כן נמצא כי הכהן הרחיק את הטוּמאה מן הקדוּשה כפי שנאמר "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג, מו) ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תזריע ד"ה עי"ל שידוע מה) (להרחבה בענין חולי הצרעת ראה מאמרינו לפרשת תזריע מצורע – 'נגע הצרעת').
מכבדים ומקדימים את הכהן בגלל שורש החסד שהוא אחוז בו
הכהן עולה לקרוא בתורה ראשון לפי שמידתו שהיא מדת החסד, והיא הספירה הראשונה מתוך השבע ספירות התחתונות המכוונות כנגד שבעת העולים לתורה בשבת ('נגיד ומצוה' שחרית של שבת ד"ה ו' העולים לס"ת). ויש כהנים שנוהגים לומר לפני העלייה לתורה את הפסוק "דִּמִּינוּ אֱלֹקִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (תהלים מח, י) ומכוונים לעורר את 'החסד העליון' ולתקן נפשם במה שלא גמלו חסד כפי הצורך ופגמו במידת החסד, ומהרהרים אז בתשובה ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שנדוך פרק יום שבת קודש ד"ה והיה השבעה עולים).
וכיון שמידת החסד היא הראשונה בין השבע ספירות התחתונות, לכן גם יש מצוה להקדים את הכהן שיפתח ראשון בכל דבר ויברך ראשון בסעודה (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כא ד"ה וקדשתו כי את לחם, וראה רש"י ויקרא כא, ח). ועוד צריך לנהוג בו קדושה שנאמר "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, ח) ומי שלא חולק כבוד לכהן לקדשו לכל דבר שבקדושה הרי שהוא מבזה אותו ('מדרש תלפיות' ענף ברכת כהנים ד"ה 'א"ה מכאן תלמד עונש'). וכן אסור להשתמש בכהן גם בזמן הזה אלא אם הוא מחל (ראה רמ"א או"ח סימן קכח, מה) וגם אז צריך להיזהר מלהשתמש בו בשירות שהוא בזוי ('משנה ברורה' סימן קכח סעיף קטן קעה). ה' יזכנו לעובדו בלבב שלם, אמן.
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד