חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת ויחי – יעקב אבינו לא מת


התורה מתארת את המעשה שנעשה ביעקב אבינו לאחר פטירתו שנאמר "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ: וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית מט, לג - בראשית נ, ג). ואמרו רבותינו כי נאמר ביעקב "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף" אך לא נאמרה בו לשון מיתה, לפי "שיעקב אבינו לא מת" (ראה גמ' תענית דף ה ע"ב, רש"י בראשית מט, לג) (עפ"י 'אלשיך הקדוש' בפרשת ויחי פרק מז, כט).
ויש להתבונן, איך יתכן כי יעקב אבינו לא מת? ואם אכן כך אז מדוע חנטו אותו הרופאים, ועוד כל מצרים בכו עליו במשך שבעים ימים?
חניטת הגופות במצרים היתה משמרת את הגוף ועמה את הנפש 
כל ענייני מצרים היה 'לדרוש אל המתים' ולהתקשר אליהם כדי שיבואו ויגידו להם עתידות, והיו משתמשים בנפשות המתים על מנת לעשות כשפים. המצריים חשבו שכל זמן שהגוף קיים הרי שהנפש דבוקה בו, וכאשר האדם מת אזי הגוף נרקב ומתעכל הבשר ונפרדת ממנו הנפש והיא שבה למקומה במדברות. ואז לאחר שנפרדת הנפש, אם רוצים להתקשר ולהידבק באותו המת, זה כבר קשה כי נפש המת איננה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'אבל יובן כי יש', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב') לכן המצריים היו עושים 'חניטה' לגוף המת על מנת לשמר את הגוף שלא יירקב וכך 'הנפש' לא תיפרד ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'אבל יובן כי יש', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב', עפ"י זוהר פרשת ויחי דף רנא ע"א ד"ה ויעקב הכי). ובפרט שארץ מצרים היתה ממהרת להרקיב את הגופות יותר משאר הארצות (זוהר פרשת ויחי דף רנא ע"א ד"ה בגין דכל) (להרחבה בנושא ההתקשרות אל המתים ראה אחד ממאמרינו לפרשת שופטים בנושא – 'איסור דורש אל המתים').
פעולת החניטה היתה על ידי שהסירו את איברי המעיים והקרביים מתוך הגוף על מנת למעט את הסירחון (עפ"י 'ילקוט דוד' לר' דוד פויזנר פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר). ואז היו סכים את כל הגוף מבפנים בשמן ('יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב') משובח המעורב בבשמים, על ידי שהניחו את השמן על הטבור והגוף שאב את השמן והכניס אותו פנימה (זוהר פרשת ויחי דף רנא ע"א ד"ה אלא ארחא, 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב') והוא היה מתפשט והולך לכל אברי ועורקי הגוף ומבשׂם ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת תרומה ד"ה יש לחקור ולדעת). וגם היו סכים את הגוף בשמן מבחוץ – בשביל שלא תבוא תולעת ורקב ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'ולכך נתחכמו', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב'). והגוף היה שואב את כל השמן אשר היה מונח על טבורו במשך ארבעים יום (זוהר פרשת ויחי דף רנא ע"א ד"ה בגין דכל).
בזמן הזה היו מניחים את הגוף להתייבש בחמה, ואז על ידי השמן והיובש בחמה היה מתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה. ואחר כך היו שׂמים אותו על הארץ בחול ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'ולכך נתחכמו', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה וזהו ענין שאמרו) וזה היה גורם שהגוף יישאר קיים מבפנים ומבחוץ לזמן רב (זוהר פרשת ויחי דף רנא ע"א ד"ה בגין דכל) ממש כל ימות עולם ללא הפסד וריקבון, שלם בכל האיברים והגידים ולא חסר דבר. והם הם אותן מוּמְיוֹת הקיימות כיום במצרים ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'ולכך נתחכמו', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה וזהו ענין שאמרו) שכולם פגרים מימים קדמונים ('יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה וזהו ענין שאמרו). שעל ידי מעשה החניטה היה נשמר גופם לגמרי כאילו הם חיים ממש (עפ"י 'שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה ויצו יוסף). ויכלו המצריים להקטיר לגופם ונפשם ולעשות קסמים, 'לדרוש אל המתים' ולהידבק בהם ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'אבל יובן כי יש').
והעידו כותבי זכרונות ספרד על 'יאהן פינטי' הספרדי שלקח ספינה ונסע לארץ מצרים, והעמיס בהיחבא ובתחבולות הרבה תיבות מלאות של פגרי מומיות להביאם לספרד, ללא ידיעת המלכים במצרים וללא רשותם, לפי שהם לא היו מרשים להוציאם. וכאשר הוא בא בתוככי הים ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וכבר העידו') קמו אותן מומיות באמצעות רוחן הדבוק בהם בגופם ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'וכבר העידו'), כולן רוחות משחיתות, וביקשו מיד להטביע את הספינה. ורבים מאנשיו נפצעו נהרגו וטבעו עד שהוא הצליח להשליך את כל התיבות האלו לתוך הים ושקט הים מזעפו ('יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וכבר העידו'). אך את הספינה הם הצליחו להטביע ויאהן פינטי ניצל בקושי רב באמצעות סירה קטנה. ולאחר סכנות רבות בדרך הוא הגיע לספרד וסיפר את כל אשר קרה לו ('יערות דבש' חלק ב' לר' יהונתן אייבשיץ דרוש ז' ד"ה 'ולכך נתחכמו').
יעקב אבינו תיקן את חטאו של אדם הראשון ויצא מגזירת המיתה
יעקב אבינו היה בחיר שבאבות כפי שנאמר "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ" (תהלים קלה, ד) (ראה 'בראשית רבה' עו, א) (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף כח ע"ב טור ב ד"ה ולכן יעקב שהוא) וזיכך את גופו החומרי לגמרי ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת שהיה תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ויצו יוסף) עד אשר שלא שלט בו יצר הרע. לכן היצר הרע לא ניסה אותו בשום ניסיון, בשונה מאברהם אבינו שהתנסה בעשרה ניסיונות ויצחק אבינו שהתנסה בעקידה. ומשום שלא שלט בו יצר הרע גם בשעה שהביא לעולם את השבטים – לכן הוליד שנים עשר שבטים שכולם חסידים. ומטעם זה גם היה יכול יעקב להתגבר על שרו של עשו שהוא הס"מ והוא מלאך המוות והוא היצר הרע כאשר הוא נאבק עמו שנאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו), "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" – הוא המלאך שלא היה יכול לעמוד מול יעקב אבינו ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות רסב).
אברהם ויצחק תיקנו את חלקי 'הנפש' ו'הרוח' של אדם הראשון ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת ויגש סימן מז ד"ה 'צריך להבין') אך לא השלימו את תיקון חטאו כי היה בהם מזוהמת החטא הראשון. זוהמא זו יצאה בבניהם – מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' דף י ע"א ד"ה ודבר זה). אבל יעקב אבינו שתיקן חלק 'הנשמה' של אדם הראשון ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת ויגש סימן מז ד"ה 'צריך להבין'), היה כבר גמר התיקון, ומיטתו היתה שלימה בכל צאצאיו (ראה גמ' שבת דף קמו ע"ב) בלי שום פסולת, כי לא נשאר בו מהזוהמא של אדם הראשון כלל (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף י ע"א ד"ה ודבר זה). ונעשה יעקב אבינו כצורת דמותו של אדם הראשון ('שערי אורה' לר' יוסף ג'קטלייא השער החמישי הספירה השישית ד"ה 'ואחר שהודענו אלו העיקרים') עד שהיה יופיו 

כעין יופיו של אדם הראשון שקודם החטא (ראה זוהר פרשת ויצא דף קנ ע"א בהשמטות סימן ן רעיא מהימנא ד"ה ובגין דא אהרן) (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף כח ע"ב טור ב ד"ה ולכן יעקב שהוא). (להרחבה בנושא הזוהמא של אדם הראשון ראה אחד ממאמרינו לפרשת לך לך – 'ישמעאל בן אברהם') (להרחבה על תיקון יעקב אבינו ראה ממאמרינו לפרשת מקץ – 'גלגול אדם הראשון ביעקב אבינו').
כל 'מיתה' באה מחמת חטא אדם הראשון, כפי שרמזו רבותינו בדבריהם "אין מיתה בלא חטא" (ראה גמ' שבת דף נה ע"א) הוא החטא של אדם הראשון (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף כח ע"ב טור ב ד"ה אבל אם האבות היו). וכיון שיעקב מצד עצמו לא היה צריך למרק איזה חטא במיתה ('בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן פרשת ויחי דף לח ע"ב ד"ה ועוד טעם שני) וגם תיקן את פגמו וחטאו של אדם הראשון (הקדמה ל'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף כח ע"ב טור ב ד"ה אבל אם האבות היו) והשלים את תיקונו – לכן הוא יצא מהקללה שקולל אדם הראשון "מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז) ('ראש דוד' להחיד"א סוף פרשת תולדות ד"ה 'וחשבתי דרכי' עיי"ש) ולא שלט עליו מלאך המוות ('שושן סודות' אות רסב). וכך יעקב אבינו לא מת (ראה גמ' תענית דף ה ע"ב) (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף כח ע"ב טור ב ד"ה אבל אם האבות היו, 'אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' חלק א' על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט ד"ה והנראה לי בזה) אלא רק אחזה אותו שינה עמוקה באחרית ימיו ('אור החיים הקדוש' בראשית נ, א, 'באר מים חיים' לר' חיים מטשרנוביץ פרשת ויחי ד"ה ואמנם כי לא), וכפי שהבטיחו הקב"ה "אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך נטמן אתה ואין אתה מת" (ראה 'ילקוט שמעוני' פרשת ויחי רמז קנו ד"ה ויקרבו) ('עיני העדה' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת זאת הברכה על הפסוק 'ויקבור אותו בגי', 'אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן חלק א' על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט ד"ה והנראה לי בזה).
יעקב אבינו נשאר חי ממש וכל פטירתו היה רק למראית העין
יעקב היה נראה בגופו כמו מת ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת ויחי ד"ה בפ"ק דתעניות יעקב אבינו), ויוסף הצדיק לא ידע בתחילה כי אביו הוא למעשה חי ולא מת, לכן הוא ציוה את עבדיו שיוציאו את קרביו מתוכו, ואחר כך שהרופאים יחנטו את גופו. אך כאשר הרגיש יוסף הצדיק שאביו לא באמת מת, הוא שינה את הציווי וביקש שהרופאים יסוכו את גופו בשמן מבחוץ, אך עבדיו לא יגעו באיבריו הפנימיים. וזה מה שנאמר "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל" (בראשית נ, ב) כלומר שבתחילה צווּ שניהם, אך בפועל רק הרופאים ביצעו את חלקם בחניטה ומחוץ לגוף בלבד ('האלשיך הקדוש' פרשת ויחי פרק נ, ב ד"ה ויצו יוסף). ונמצא שלא הוציאו את הקרביים ובני המעיים ממנו כדרך שאר החנוּטים ('ילקוט דוד' פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר). אמנם יוסף ציוה שכן יכינו את צרכי החניטה של יעקב אבינו בשביל שהעולם יסברו שמת יעקב ושחנטו אותו הרופאים, וכך לא יעשו אותו 'עבודה זרה' על שהוא נשאר חי ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת ויחי דף לו ע"א טור ב ד"ה ויצו יוסף).
כוונתו של יוסף הצדיק בחניטת אביו וכוונת האחים שלא מיחו בו, היתה כדי לקיים את גופו של יעקב אביהם כפי שהיה מקובל במצרים, ועל ידי כן תהיה נפשו קשורה לעולם ויהיה יעקב אבינו קיום והגנה לכל העולם ובעבורו ייטיב ה' לעם ישראל, כי שורש הצדיק נשאר בעולם הזה ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ז' ד"ה 'והנה יוסף וכל השבטים', 'יערות דבש' חלק א' דרוש ז' ד"ה 'וזהו הטעם שהניח'). אך למעשה אחרי שיוסף הבין שאביו בעצם 'חי' וכבר נשאר מקושר לעולם הזה, אז ממילא אין צורך בחניטה (על היותו מקושר לעולם הזה ראה באריכות ב'רקנאטי' פרשת ויחי ד"ה 'ויגוע ויאסף', 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח ד"ה ויקרא לו, 'מעבר יבק' שפת אמת פרק ו' ד"ה ויעקב אבינו, ספר 'ציוני' פרשת ויחי ד"ה ויגוע ויאסף אל עמיו, 'מאירת עיניים' סוף פרשת ויחי ד"ה קבלתי). ומה שבכל אופן יוסף ציווה לסוך את אביו חיצונית בשמן, זה היה בשביל שהמצריים יחשבו שהוא מת. לפי שאם הם היו יודעים כי בן אנוש שמת ממשיך לחיות הם היו עושים ממנו אלוהים. ואכן כפי שרצה יוסף כך היה, וכל מצרים חשבה שיעקב מת ובכתה על מותו ('אלשיך הקדוש' פרשת ויחי פרק נ, ב ד"ה ויצו יוסף) שנאמר "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ, ג).
כאשר רצו לקבור את יעקב אבינו במערה, עֵשָׂו בא לעכב את קבורתו בטענה שזכות הקבורה היא שלו כי יעקב כבר ניצל את חלקו במערת המכפלה כאשר קבר שם את לאה. והם ענו לו שהוא מכר את חלקו במערה ליעקב ו'שטר המכירה' נמצא במצרים, אך עשו רצה לראות את השטר. אז הם שלחו את נפתלי שהיה קל רגלים להביא את שטר המכירה. בינתיים חושים בן דן שלא היה שומע טוב באוזניו ועל כן לא שמע את כל הוויכוח ביניהם, ראה שעשו מעכב את הקבורה. אז הוא בא אל עשו והיכה אותו בצווארו והתיז בזה את ראשו, ושתי עיניו של עשו נפלו לרגליו של יעקב. באותה שעה יעקב אבינו פתח את עיניו ראה את הנקמה ושמח שנאמר "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נח, יא), "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" – זהו יעקב אבינו שראה נקמה בעשו (גמ' סוטה דף יג ע"א. ובשינוי קל ב'ילקוט שמעוני' תהלים מזמור נח רמז תשעו).
יעקב אבינו רמז ליוסף כי הוא לא ימות בעת "פטירתו" שנאמר "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (בראשית מז, ל), "וְשָׁכַבְתִּי" – כלומר שעתיד 'לשכב' עם אבותיו אך לא למות ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה ובאופן אחר) והכוונה שהקב"ה יטמינו ויעלימו מעיני כל חי ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק א' על גמ' ירושלמי מסכת כלאים פרק ט ד"ה והנראה לי בזה). וכשיוסף אכן הבין שיעקב אביו לא מת, אז הוא נישק אותו ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת ויחי דף לו ע"א טור ב ד"ה ויצו יוסף) שנאמר "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" (בראשית נ, א). אמנם כאשר אדם נושק מת רגיל שהוא גדוש מטומאה וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, אז נפגמת הנפש הנושקת. אך לא כן ביעקב שלא היה מת אלא רק ישן לכן לא היה בנישוק שום פגם ('אור החיים הקדוש' בראשית פרק נ, א). ואם יעקב אבינו היה באמת מת, אז בוודאי יוסף לא היה מנשק אותו ('שתי ידות' פרשת ויחי דף לו ע"א טור ב ד"ה ויצו יוסף).
וזה הטעם שר' יהודה הנשיא ציוה את בני ביתו לפני מותו להכין לו נר דלוק (גמ' כתובות דף קג ע"א) אצל שולחנו כמו שהיה בחייו (רש"י גמ' כתובות דף קג ע"א ד"ה נר יהא דלוק במקומו) וששולחנו יהיה ערוך במקומו ומטתו תהיה מוצעת במקומה (גמ' כתובות דף קג ע"א), משום שר' יהודה הנשיא היה ניצוץ של יעקב אבינו ('אגדת אליהו' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי כלאים פ"א ד"ה ואפשר לומר דאיתא) כפי שרמוז בשמו 'נשיא' שהוא ראשי תיבות 'ניצוץ של יעקב אבינו'. וכן נרמז במה שנקרא 'רבינו הקדוש' כנגד יעקב אבינו שתיקן את ברכת 'אתה קדוש' בתפילת עמידה ('מגלה עמוקות – רנ"ב אופנים' לר' נתן נטע שפירא אופן פד, 'ילקוט חדש' לר' ישראל מבלעזיץ חלק תורה סימן קעג). ובזה ביקש רבי יהודה הנשיא להראות לבני ביתו כי מה שאמרו רבותינו 'יעקב אבינו לא מת' אין זה משל או חידה אלא באמת 'יעקב לא מת' ורק הטמינו הקב"ה מן החיים והרי הוא חי ממש. לכן גם הוא שהוא ניצוץ מיעקב אבינו מבקש 'נר' 'שולחן' ו'מיטה' כדרך שהחיים צריכים ('אגדת אליהו' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי כלאים פ"א ד"ה ואפשר לומר דאיתא).
ועוד ר' יהודה הנשיא היה בא לביתו אחרי הפטירה בכל ערב שבת (גמ' כתובות דף קג ע"א) עם בגדי חמודות לכבוד שבת, ופוטר את בני ביתו ידי חובתן בקידוש היום ('ספר חסידים' לר' יהודה החסיד סימן תתשכט). לפי שרצה להראותם אמיתת פשט דברי רבותינו ש"יעקב אבינו לא מת" (ראה גמ' תענית דף ה ע"ב) והוא חי ממש. ואף אם נראה שקשה להאמין לדברים אלו, הרי שאין להוציאם מפשוטם, שגם עיניהם רואות שהוא עצמו ר' יהודה הנשיא שהיה ניצוץ נשמתו של יעקב וכביכול 'מת', ואף על פי כן הוא בא לפניהם אחרי 'מותו' בכל ערב שבת ('אגדת אליהו' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי גמ' כלאים פ"א ד"ה ואפשר לומר דאיתא). ולכן שיאמינו כפי האמת שגם יעקב אבינו לא מת, ואין להרהר על דברי חכמים אף אם דבריהם יהיו בלתי אפשריים אל הדעת ('אגדת אליהו' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי כלאים פ"א ד"ה ואפשר לומר דאיתא). וזה הטעם שעשו לר' יהודה הנשיא במותו י"ח מושבות להספידו (ראה גמ' ירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג בשם ר' מנא), לרמוז לכולם שעל אף שמספידים אותו הרי הוא באמת חי ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי חלק א' מסכת כלאים פרק ט ד"ה והנראה לי בזה).
חלק הנפש הנקראת 'יעקב' מתה בחייו של יעקב אבינו וחזרה אליו 
יעקב אבינו נקרא בתחילה בשם 'יעקב', ואחר כך נוסף לו גם שם 'ישראל' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח ד"ה 'בבראשית רבה') אשר הוסיף לו יתרון אור גדול מאוד מאוד יותר מאשר היה בו בתחילה ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר), ושתיהן היו נפשות גדולות ('חדרי בטן' להחיד"א פרשת ויגש שני אות כא ד"ה 'או יאמר דאם' בשם האלשיך הקדוש). ויעקב אבינו אמר בשעת מיתתו כי אכן יש בתוכו שתי בחינות כפי שנאמר "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (בראשית מט, א-ב) ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י בסדר אליהו זוטא פרק כא ד"ה 'קורא ליעקב ואומר'), כלומר תשמעו לי שאני נקרא בשם "יַעֲקֹב" וגם נקרא בשם "יִשְׂרָאֵל" ששתי הבחינות האלו נמצאות בתוכי ('פדה את אברהם' לר' אברהם פאלאג'י בנו של ר' חיים פאלאג'י דרוש ו דף נה ע"א וראה שם המשך דבריו).
ובזמן שהתאבל יעקב אבינו על יוסף ונוסף על צערו גם צער בנימין כפי נאמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (בראשית מב, לו), אז פרחה ממנו בחינת נפש 'יעקב' ונשארה בו רק בחינת נפש 'ישראל'. לכן מאותו המקרה ואילך יעקב אבינו מוזכר רק בשם ישראל כנגד נפש 'ישראל', כי נפש 'יעקב' היתה 'מתה'. ודבר זה רמז המלאך ליעקב אבינו שנאמר "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט) ללמדו שעתיד הוא שייצא ממנו חלק "יַעֲקֹב" ויישאר בו רק חלק "יִשְׂרָאֵל" ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת וישלח ד"ה 'בבראשית רבה' ד"ה 'ובזה יתבאר' וד"ה 'ויקרא לו').
החַיוּת של נפש 'יעקב' החלה לבצבץ חזרה ביעקב ברגע שהתוודע יוסף אל אחיו והיה חדוה ביניהם. לכן כבר אז כתוב בפסוק שֵם "יַעֲקֹב" כפי שנאמר על האחים של יוסף "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה, כה-כו). כל זה המשיך עד שקיבל את בשורת יוסף שנאמר בה "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז), "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" – שאז ה"רוּחַ" של שם 'יעקב' חיה מחדש וחזרה אליו ('של"ה הקדוש' בחלק 'תורה שבכתב' פרשת וישלח ד"ה בבראשית רבה ד"ה 'ובזה יתבאר').
רק חלק הנפש הנקראת 'ישראל' מתה בסוף אצל יעקב אבינו
כיון שבחלק הנפש הנקראת 'יעקב' אשר שָׁבָה בחזרה היה 'תחיית המתים', אם כן בדין הוא שלא ימות עוד ויישאר חלק זה חי לנצח ('של"ה הקדוש' בחלק 'תורה שבכתב' פרשת וישלח ד"ה בבראשית רבה) וכפי שנרמז בתיבות "וַיְחִי יַעֲקֹב" (בראשית מז, כח) שדווקא חלק 'יעקב' נשאר חי ('לב אריה' על התורה לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויגש אות י"ח ד"ה לפי זה זה שאמר), וזה מה שאמרו רבותינו "יעקב אבינו לא מת" (ראה רש"י בראשית מט, לג) ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר) כי חלק החיוּת 'יעקב' אשר בו, נשאר דבוק בגופו לעולם ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף רמח ע"ב אות ב בשם 'אלשיך הקדוש'). ואילו חלק 'ישראל' שנשאר בו כל העת ונתן לו את החיוּת הגופנית, הוא החלק שלבסוף מת כפי שנאמר בפסוק "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט) וכן "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (בראשית מח, כא) ('של"ה הקדוש' בחלק 'תורה שבכתב' פרשת וישלח ד"ה בבראשית רבה).
לכן בכל מקום בו נכתב על יעקב אבינו לשון 'מיתה' תמיד מופיע שֵׁם 'ישראל' כמו בפסוק "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מה, כח) וכן בפסוק "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט). אך בכל מקום שנאמר בו רק לשון 'גוויעה' ו'אסיפה' בלי לשון מוות מופיע שֵׁם 'יעקב' כמו שנאמר "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג), וכל זה לפי שמי שהתקיים בו אז מיתה הוא דווקא חלק 'ישראל' אך חלק 'יעקב' שכבר מת וחזר לתחייה לא שייך בו יותר לשון 'מיתה' אלא רק לשון 'גוויעה'. ולשון "וַיִּגְוַע" הוא כמו אדם המתעלף שעדיין כל כוחות נפשו ורוחו ונשמתו דבקים בו בעצם, ורק נראה מוטל כמת ('אלשיך הקדוש' פרשת ויחי פרק מז, כט), או כמו אדם שנרדם וישן ('ילקוט דוד' פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר. וראה 'מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפת אמת פרק לב ד"ה ובזוהר פ' ויחי) שגופו עדיין חם וצורתו לא משתנה ('שתי ידות' פרשת ויחי דף לו ע"א טור ב ד"ה ויצו יוסף).
יעקב אבינו רמז על כך שבחינת 'ישראל' עתידה למות, בתוך הדברים שאמר ליוסף "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (בראשית מו, ל) כלומר שעתה בחינת חלק 'ישראל' יכול למות בשלווה. אך מכל מקום בחינת חלק 'יעקב' לא הוזכר בפסוק, לפי שלא שייך בו לשון של מיתה ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות יד). ויעקב דייק בדבריו ואמר "אָמוּתָה הַפָּעַם" – כלומר דווקא פעם אחת אני צריך למות בנפש 'ישראל' לבדה, וזה משום שיוסף "עוֹדְךָ חָי" ומחמת כן כבר הוחזרה לי נפש 'יעקב' שמתה, והיא תחיה מעתה לנצח ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויגש אות י"ח ד"ה לפי זה זה שאמר). לכן התורה הקדימה את המאוחר ואמרה בתחילת פרשת ויחי "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית מז, כח) אף ששייך לומר דברים אלו רק אחרי מותו של יעקב, וזה בכדי ללמד שכשם שנאמר עליו "וַיְחִי" כשעדיין הוא היה בחיים, כך גם לעולם הוא יהיה בחיים ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת ויחי דף ד"ה מה ע"א טור א פסוק ויפרו וירבו מאד).
ומטעם זה כאשר הביא יוסף את בניו אל יעקב נאמר "וַיַּגֵּד לְיַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה" (בראשית מח, ב) שעל אף שנאמר ל'יעקב' כי בנו הגיע, אמר הפסוק דווקא "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל" – לפי שנפש 'ישראל' היא זו שהיתה צריכה לחזק עצמה בהיותה חולה סמוך למיתתה, אבל לא נפש 'יעקב' שהוא חי נצחי ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת ויגש אות י"ח ד"ה לפי זה זה שאמר). ומטעם זה בכל התורה כולה נקראים עם ישראל דווקא בשם 'בני ישראל' ולא 'בני יעקב', וזה כמו שאין הקב"ה מייחד את שמו על החיים אלא רק על המתים (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת תולדות אות ז), ושֵׁם 'יעקב' חי הוא, ואילו שֵׁם 'ישראל' מת ('לב אריה' פרשת ויגש אות י"ח ד"ה ואפשר לומר זה) (ראה 'אברהם אנכי' לר' אברהם פאלאג'י על התהלים סימן קלה ד"ה 'כי יעקב בחר לו' איזה חידוש בזה).
ונרמז הדבר גם בתחילת פרשת ויחי, בזה שהיא 'פרשה סתומה' כלומר שהפרשה הקודמת צמודה לפרשת ויחי ללא מרווח בין הפרשיות, ונצמדו שני הפסוקים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כז-כח). סמיכות התיבה "מְאֹד" לתיבות "וַיְחִי יַעֲקֹב" מרמז כי חלק "יַעֲקֹב" חי לנצח ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויגש אות יד ד"ה בזה, 'חומת אנ"ך' להחיד"א ויחי אות א'). ורומז גם כי מה שנראה לכאורה שיעקב מת הוא דבר 'סתוּם', כי יעקב אבינו לא באמת מת ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' על מגילת אסתר ד"ה נראה לתת טעם למה). ולעומת כן פרשת המיתה שלו היא כן 'פרשה פתוחה', כלומר עם מרווח בין הפרשיות, כי היא רומזת שבחינת 'נפש ישראל' שכן הסתלקה לה ('פני דוד' להחיד"א פרשת ויחי אות ד).
מחמת החלק הרוחני שנשאר בגוף יעקב אבינו גם אחרי מותו, ציוה יעקב כי יישׂאו את גופו בקדושה ובניו יהיו סביב מיטתו כמו שעתיד להיות סדר הדגלים במדבר ('אלשיך הקדוש' בפרשת ויחי מז, כט, עפ"י 'ילקוט דוד' פרשת ויחי ד"ה 'ויחי יעקב ויקרבו' בשם הזוהר), כלומר שלושת בניו דן אשר ונפתלי יהיו מצד צפון, ושלושת בניו ראובן שמעון וגד יהיו מצד דרום, ושלושת בניו יהודה יששכר וזבולון יהיו מצד מזרח, ושלושת בניו אפרים מנשה ובנימין יהיו מצד מערב ('במדבר רבה' ב אות ח, 'מדרש תנחומא' במדבר יב). וציוה יעקב כי מיטתו תהיה מונחת באמצע כפי שעתידה להיות השכינה באמצע המחנה במדבר (ראה 'בראשית רבה' ק, ב) ('אלשיך הקדוש' בפרשת ויחי מז, כט). ועוד היות שיעקב אבינו לא מת, לכן אמרו רבותינו שתפילת ערבית היא רשות (ראה גמ' ברכות דף כז ע"ב כדעת ר' יהושע). כי התפילות הם כנגד האבות – אברהם שחרית, יצחק מנחה, ויעקב ערבית. ועל ידי שמתפללים את התפילות מעוררים את מדת האבות, והזכרת זכותם גורמת לשפתותיהם להיות דובבות בקבר. אך כיון שיעקב אבינו לא מת, לכן תפילת ערבית רשות שלא צריך שיהיו שפתותיו דובבות בקבר ('ברכת שמואל' לר' שמואל קאיידנוור פרשת וארא דף לג ע"א טור א) (להרחבה על הדגלים ראה אחד ממאמרינו לפרשת במדבר – 'הדגלים של ישראל').
המצריים לא ידעו שיעקב חי אלא חשבו שהוא מת ('מגלה צפונות' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה וימלאו לו), וכך חשבו גם הרופאים שעשו לו את החניטה ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי על הפסוק 'ויצו יוסף את עבדיו') על מנת לשמר את גופו. וזה כי טח עיניהם מלראות ולבם מלהשׂכיל את הדבר ('ספר ציוני' פרשת ויחי ד"ה ויחנטו הרופאים את ישראל). לכן אחרי שהשלימו את ארבעים ימי החניטה ('שתי ידות' פרשת ויחי דף לו ע"ב טור ב ד"ה ולכן לא צוה) אז המצריים בכו על יעקב במשך שבעים יום שנאמר "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית מט, לג עד בראשית נ, ג). אך בניו ובניהם ונשיהם לא בכו עליו כלל כפי שלא נזכר בפסוקים, לפי שידעו שהוא לא מת ('מגלה צפונות' חלק א' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה וימלאו לו). ואפשר כי מה שבתחילה יוסף בכה על אביו כפי שנאמר "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו" (בראשית נ, א), זה היה כאשר יוסף עדיין חשב שהוא מת, עוד לפני שנודע לו כי אביו למעשה חי.
כשם שיעקב עלה חי ממצרים כך עתידים ישראל לעלות חיים מגלותם 
יוסף העלה את מיטת יעקב אביו אל מערת המכפלה שנאמר "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, ז-י). ולפני שיעקב נטמן, יוסף לקח את כתרו והניח על הארון של אביו כדי לרמוז שהוא לא מת, שהרי אין 'שלטון' ביום המוות אלא רק בחיים. באותה שעה הבינו כל המלכים שהיו שם כי יעקב למעשה חי, והניחו גם הם את כתריהם על ארונו של יעקב. וכך היו מונחים בסך הכל על הארון שלושים וששה כתרים (ראה גמ' סוטה דף יג ע"א) שהם פעמיים גמטריא התיבה 'חי' – לרמוז שיעקב חי בעולם הזה וחי בעולם הבא ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת ויחי דף נ ע"א טור א ד"ה גמרא).
וכפי שהקב"ה הודיע ליעקב בחייו "נטמן אתה ואין אתה מת" ('ילקוט שמעוני' פרשת ויחי רמז קנו ד"ה ויקרבו ימי ישראל) אכן הוא רק נטמן בארץ ישראל בתוך מערת המכפלה, אך לא נקבר שם כדרך שקוברים את המתים ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה וימלאו לו). ובזה התקיים גם מה שהבטיח הקב"ה ליעקב אבינו לפני שהוא ירד לארץ מצרים שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ב-ד), "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" – שהבטיחו ה' שכשם שהוא יֵרֵד עמו כך גם יעלה עמו לפי שהוא 'חי נצחי' (עפ"י 'לב אריה' פרשת ויגש אות י"ח ד"ה ואפשר לומר זה). ומטעם זה כשעם ישראל חלילה חוטאים, אז יעקב אבינו שנמצא במערת המכפלה מרגיש זאת (ראה 'מדרש שוחר טוב' על התהלים סוף מזמור יד ד"ה יגל יעקב) ('לב אריה' פרשת כי תבוא אות י). וכן כאשר באה שמחה לעם ישראל, אז מכל האבות דווקא יעקב שמח ('מדרש שוחר טוב' על התהלים סוף מזמור יד ד"ה יגל יעקב) כי שֵׁם 'יעקב' עדיין חי במערת המכפלה ('לב אריה' פרשת כי תבוא אות י). 
וכן אמרו רבותינו כי שלושת האבות 'אברהם יצחק ויעקב' הם כנגד שלוש קדושות הנאמרות בסדר קדושת 'ובא לציון' בתפילה 'קדוש, קדוש, קדוש' ('תיקוני הזוהר' תיקון י"ח דף לד ע"ב ד"ה צלותא תליתאה). ולשון התרגום של שלושת קדושות אלו הוא "קָדִיש בִּשְמֵי מֵרוֹמַא עִלָאַה בֵּית שְכִינְתֵּהּ, קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עובַד גְּבוּרְתֵּהּ, קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא", וכוונת התרגום כי שלושת הלשונות הללו הן כנגד שלושת האבות. הראשון "קָדִיש בִּשְמֵי מֵרוֹמַא עִלָאַה בֵּית שְכִינְתֵּהּ" – כנגד אברהם אבינו שאמר על עצמו "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי" (בראשית כד, ז) ('נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת הק' סימן ד ד"ה קדוש) וכוונתו שהוא הכיר את ה' אלקי השמים בשעה שבני האדם עדיין לא הכירו אותו בארץ (רש"י בראשית כד, ז). השני "קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עובַד גְּבוּרְתֵּהּ" – כנגד יצחק אבינו שהוא מדת הגבורה. והשלישי "קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" – כנגד יעקב אבינו שהוא חי וקיים לעד כפי שאמרו רבותינו ש"יעקב אבינו לא מת" (ראה גמ' תענית דף ה ע"ב, רש"י בראשית מט, לג) ('נפש חיים' לר' חיים פאלאג'י מערכת הק' סימן ד ד"ה קדוש).
ה' הבטיח ליעקב אבינו כי כשם שהעלהו ממצרים בעוד שהוא חי, כך יעשה גם לזרעו בגלות האחרונה שהיא גלות אדום ויעלה אותם חיים מ"אֶרֶץ שִׁבְיָם" (ראה רמב"ן בראשית מז, כח) שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" (ירמיה ל, י), "וְאַתָּה אַל תִּירָא" – אל תפחד שחלילה עם ישראל יהיו בגלות הזאת לעולם, שהרי "הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק" כלומר כשם שהושעתי אותך מארץ מצרים, כן בהכרח שאני יושיע גם את "זַרְעֲךָ" שהם עם ישראל "מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם" ('צמח דוד' לר' יוסף דוד אב"ד בשאלוניקי מחבר שו"ת בית דוד פרשת ויחי ד"ה בפ"ק דתעניות יעקב אבינו) ואקבצם מכל העמים. ובימים ההם יהיה אבל כבד לגויים בראותם את כבודם של ישראל, כפי שהיה כאשר העלו את יעקב אבינו לארץ ישראל אל מערת המכפלה שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (בראשית נ, יא) (עפ"י רמב"ן בראשית מז, כח), ועם ישראל יראו אז בנקמה שיעשה ה' בגויים (רמב"ן בראשית מז, כח) במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד